פעימה רביעית

יעל, אמא צעירה, הגיעה לטיפולי בעקבות “התקפי התנתקות” של בתה בת השנתיים. לדבריה, “מדובר בניתוקים קצרים של כמה שניות שבהן הילדה אינה מגיבה לקול או למגע שלי”. עקב כך, הובילה האם את בתה לאינספור בדיקות רפואיות אך לא נמצא אף ממצא רפואי שתמך באשר ראתה. לבסוף, הצליחה האם לשכנע נוירולוג התפתחותי כי אכן יש בעיה והוא בתורו הפנה את הילדה להמשך בירור תחת המסמנים- “חשד לאוטיזם”. האם ניסחה את אותו אירוע במילים הבאות, “הרגשתי כאב חד, כאילו קוטעים לי איבר מהגוף”. ניתן לומר, כי המסמן שהופיע במערכה הראשונה בגוף הילדה חזר להופעת אורח בסצנה משולשת בין גופה של האם, גופה של הבת והגוף הממסדי.

בנקודה זאת האב, שחשד כי אישתו דוהרת על גבו של הדמיוני, לקח את המושכות לידיים והפנה את האם לטיפול.  

בפגישה איתי סיפרה יעל על היכרותה עם בן זוגה, “הכרנו דרך אחותי”. היה נראה כי היא אינה מעוניינת להרחיב בנושא ומיד עברה לדבר על משהו אחר. אני מתעקש לשמוע עוד על האחות ובתגובה היא מציינת כי אינה אוהבת לדבר עליה, “גם לא עם החברות הכי טובות שלי”.  אני שותק והיא מוסיפה,  “אחותי נפצעה בפיגוע, היא נחבטה בראש מההדף של הפיצוץ ומאז היא בשיקום”.  מתי זה קרה? אני שואל. “כשהייתה בכיתה ב’. היא ביקרה אצל סבתא שלי שגרה אז מעבר לקו הירוק. זה היה באותו שבוע של ההתנתקות”.

 ————-

* מבוסס על מקרה שפרטיו שונו לצורך פרסום.