Jean-Claude Maleval
דיספוריה מגדרית הוכנסה ל-DSM-V בשנת 2013 כדי להחליף את הפרעת הזהות המגדרית של ה-DSM-IV. דיספוריה מגדרית מאופיינת בסבל קליני משמעותי הקשור לאי ההסכמה לג׳נדר. איגוד הפסיכיאטרים האמריקני נענה לתביעותיהן של עמותות להט”ב להוציא מהפסיכיאטריה את המונח ״הפרעה״ ולהחליפה במונח סבל. אף על פי כן, הקהילה הטרנסג’נדרית היתה מעדיפה מונח ניטרלי עוד יותר: כגון אי התאמה מגדרית, דיסוננטיות מגדרית, או דיסקורדנטיות מגדרית.
דיספוריה מגדרית הוא מושג ׳כל-בויניק׳, מושג שנידון רבות, מהסיבה שהדגיש ז’אק-אלן מילר בחילופי הדברים עם אריק מרטי: הוא מערבב אנשים טרנסג’נדרים הדוגלים בנזילות של מגדר, עם טרנסקסואלים, שנשארים מאוד קשורים להבדל בין המינים. עם זאת, בקליניקה, ההבדל לא תמיד כל כך חד: יש טרנסג’נדרים שהופכים את עצמם לטרנסקסואלים מסיבות שונות. הכאב העז של טרנסקסואלים, כאב הנובע מתחושתם שהינם טעות של הטבע, אינו עוד הכניסה היחידה לתהליך שינוי הרישום האזרחי.
דיספוריה מגדרית הופכת לתופעה חברתית שגדלה באופן אקספוננציאלי בעשר השנים האחרונות; סביר להניח שלאינטרנט השפעה על כך. חשיבותם של גורמים סביבתיים מעודדת אותנו לא לצמצם את הדיספוריה המגדרית לסיבתיות ביולוגית גרידא.
האם עלינו לקשור טרנסקסואליות לפסיכוזה? אין ספק שהאינדיקציות המהירות של לאקאן מעודדות זאת, אך נראה כי הבעיה הפכה מורכבת יותר מאז שנות ה -70. יש ויכוח בקרב פסיכואנליטיקאים בנקודה זו.
עבור ה- IPA, האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי, טרנסקסואלים אינם פסיכוטיים, אלא מצבים גבוליים, ובאשר להצבה מחדש, ב-2011 סברה Colette Chiland כי ראוי לתמוך בהם בבחירתם.
בקרב הלאקניאנים קיימות שתי עמדות מתנגדות: מצד אחד אלה שעבורם הטרנסקסואליות היא פסיכוזה, והם דוגלים ב”לא לשתף פעולה עם הפסיכוזה״ (Czermak,Castel, Frignet)); מאידך, קיימים אלו שעבורם מדובר בתסמונת טרנסטרוקטורלית, ושסבורים כי אין להוציא כאפשרות את ההתערבות בממשי, עמדה שהביעה Catherine Millot בעבודתה משנת 1983.
החל מתאריך זה, נראה לי שהתפתחותה של הקליניקה תומכת בבירור בעד גישה אחרונה זו.
מדוע להעדיף גישה טרנסטרוקטורלית? ישנם טרנסג’נדרים המעורבים בטרנסקסואליזציה בכדי להיענות לתביעה שהם פוגשים בשדה של הזנות, או בעקבות תביעה של בן זוג סדיסטי שהיא חלק מהליך של השפלה וכו ‘.
נשים היסטריות מסויימות, , garçon manquées (״טום בויז״), יכולות לבחור בטרנסקסואליות לא מתוך סבל, אלא, כפי שאמר לי אחד/ת מהם/ן, “לטפס בדירוג״. רבים מההומואים והלסביות הצעירים שחווים הצקה מאמינים כי שינוי מגדרם ימנע מהם לסבול את המכות של ההומופוביה וכו׳.
בעד טיפול הורמונלי, בין אם לאחריו ניתוח ובין אם לאו: כל המחקרים עם טרנסקסואלים שהציבו עצמם מחדש מסכימים באיתור רמה מאד גבוהה של סיפוק. קיימים אלה שחוזרים בהם (detransitioners) אך הם נדירים. בעקבות שינוי מצב הרישום, הרוב המכריע של טרנסקסואלים אותנטיים מעידים על היעלמותו של הכאב העז. בצרפת, מ- 2018, כבר אין צורך לעשות ניתוח כדי להשיג שינוי ברישום, זה בעקבות בקשה של הטרנסקסואלים עצמם, שרבים לא רצו לעבור ניתוח.
עם זאת, יש להדגיש כי שינוי הרישום הוא פיתרון חלקי בלבד לקשיי הטרנסקסואל. על פי הגישה הפסיכיאטרית ההתנהגותית: כ- 60% מציגים תופעה של קומורבידיות – הפרעות במצב הרוח, חרדה, אוטיזם, סכיזופרניה וכו ‘. מכאן הפרדוקס הזה שמפתיע כמה חוקרים: למרות שיעור שביעות הרצון הגבוה מאוד בעקבות ההצבה מחדש, שיעור הנטייה האובדנית (מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות, התאבדויות שהושלמו) נותר קבוע (פי 3 עד 5 מזה של האוכלוסייה הכללית). פרדוקס שנראה מוסבר בקלות בכך שחייו של טרנסקסואל לפני ואחרי ההצבה מחדש נותרים קשים יותר מאשר חייהם של אנשים ׳רגילים׳ – שיעורי אבטלה וזנות גבוהים, סטיגמה חברתית, תופעות לוואי של טיפול הורמונלי המשפיעות על הבריאות וכו׳.
נראה שמעבר ה- אשה / גבר בסך הכל מוביל לשילוב חברתי טוב יותר מזה של המעבר מ- גבר / אשה.
הפרוטוקולים אינם כוללים במהלך הזה של ההצבה מחדש את הפסיכוטיים המאובחנים; עם זאת, קורה שיש מי שמצליחים באמצעי זה למתן פסיכוזה קלינית (Fisk N. M., 1978).
לגבי דיספוריה מגדרית בילדים, כפי שמעיד הסרט התיעודי ילדה קטנה (2020), גורלה הנפוץ הוא להעלם בבגרות. מצד שני, דיספוריה זו מנבא הומוסקסואליות.
הנתונים הקיימים קובעים בבירור כי אין זה הולם לערב ילדים בתהליך של ״הצהרה/אישור מגדרי״: אין זה נבון לקבל את דברי הילדים כאמת מדעית, כי דיבורם יכול להיות ביטוי לאגדה בלבד.
תרגום ועריכה:
דיאנה ברגובוי, חמוטל שפירא
___________
(1) מתוך Lacanian Quotidien מספר 928, 25/4/2021