(מתוך דברים שמצטטת אסטלה סולנו סוארז בשתי העדויות שהיא מביאה)

״ג׳נדר לא שוכן בין הרגליים, אלא בין האזניים״

–

״הצלקת, אפילו כשהיא סגורה, נותרת נראית ולעולם לא תסתיר את הפצע הזה של מאיפה אני באה״

–

״לחיות בתוך הטריטוריות הלא ידועות יכול להיות קשה מנשוא, בדיוק כמו לחיות באלה שאותן עזבת, מסיבות אחרות״

–

מתוך דברים שאומרת אסטלה סולנו:

״…מביטות בעצמן במראה אחרי הניתוח, הן מעידות על השמחה שבמציאת הדימוי של גופם, כשסוף סוף הוא משוחרר מאיבר מכביד ודוחה.. שתיהן טוענות שההתמרמרות שלהן אינה עניין של בחירה, אלא של משהו שעבר עליהן, משהו שהוא לא ניתן לדיבור, אניגמטי וביזארי כאחד, שכפה עצמו עליהם באכזריות מאז הילדות, נכנס לגוף דרך סדק/שבר ויצר קרע בלתי ניתן לריפוי. מפני שאנו הוויות מדברות, שדיברו אלינו, בהתקלות של הגוף עם הדיבור שבו דיברו אלינו, זה שנכנס דרך האזניים.. שם נוצרה עקבה, נוצר סימן (mark) , שאינו ללא האפקט של חור, ״טרומטיזם״ – ,“troumatism”  אמר לאקאן. אפקט של עקבה וחור שיפריד אותנו לעד מהשלווה המינית שנהנים ממנה בעלי חיים.

לזה נוסיף מאוחר יותר, אך עדיין מוקדם למדיי בילדות, את הפריצה שנושא הגוף, של הרגשות המיניים הראשונים, שמורגשים כהיותם מחוץ למשמעות, מכיוון שקשורים בזרות.

כיצד כל אחד ואחד מתמודד או לא, בהתקלו באירוע הביזארי והמפתיע הזה?

זו שאלה של להיות יכול לסמוך על השימוש במכשיר לשוני, זה אומר בסמפטום שמחזיק את הממשי, סמלי, ודמיוני ביחד, כתחליף לטבעי שאינו קיים.

זו אינה שגיאה של הטבע עבור האנשים של הטרנס, של הטבע שאינו קיים עבור הוויות מדברות, אלא שגיאה ברמה של הקשר הבורומאי, זה שקושר את הממשי, הסמלי, הדמיוני. קשר, שבשלישיה שלו, תומך עבור כל אחד בתיקון, בהטלאה, בסמפטום–הוא או בסמפטום–היא.