אָטֶלְיֶיה
גוסטאב קורבה – “אטלייה האמן”: אלגוריה ממשית (Allégorie Réelle) שמסכמת שבע שנים של החיים האמנותיים (והמוסריים) שלי בין 1854-1855״.
בשנת 1855, ״האטלייה״ נדחה על ידי חבר השופטים של הסלון הפאריסאי, תערוכת האמנות הממסדית השנתית, ובתגובה לכך ייסד קורבה תערוכה פרטית יריבה וכינה אותה ״ביתן הריאליזם״, בה הציג בין השאר גם עבודה זו. הציור גדול המימדים הזה הוא ללא ספק הקומפוזיציה המסתורית ביותר של קורבה. ״זה כל העולם שמגיע אליי כדי להיות מצויר.. מימין, כל בעלי המניות, אני מתכוון בכך לחברים.. קולגות.. אוהבי אמנות. מצד שמאל יש את שאר העולם של חיי היום יום, ההמונים, האומללות , עוני, עושר, המנצלים והמנוצלים, אנשים שמתפרנסים מהמוות… “
קול קורא
“הסיפוק מופק מאשליות שהאדם יודע מה הן, אבל סטייה זו מן הממשות אינה משבשת את הנאתו. …ראשון לסיפוקי-דמיון אלה הוא ההנאה מיצירות-אמנות, וזו הנאה שבתיווכו של האמן יש אליה גישה גם למי שבעצמו אינו יוצר. בעל נפש רגישה להשפעת האמנות יודע, שאין ערוך לחשיבותה כמקור עונג לחיים”.
[ז. פרויד, “תרבות בלא נחת”, עמ’ 131-132].
הכתבים של פרויד ולאקאן רצופים התייחסויות לאמנות, למעשה היצירה, לתמונה, לאֹמן זה או אחר ולעבודות אמנות כאלה ואחרות (פיסול, ציור, קולנוע).
זהו קול קורא לחברי הקהילה לכתוב מחשבות, פיתוחים, מאמרים על אמנות לפי האוריינטציה הפרוידיאנית–לאקאניאנית, אם על יצירות כאלה ואחרות, אם על אמנים, ואם על התייחסויות ספציפיות של פרויד או לאקאן לאמן או ליצירה כלשהי, כחלק מהוראתם.
את המאמרים יש לשלוח לכתובת: yarong@hotmail.com
בברכה,
ירון גילת – עורך המדור
עבודות מתורגמות
אבנים ועצים / קלאודיה אידן
בסגנונו שאין דומה לו הצייר והפסל השוויצרי אלברטו ג’אקומטי (Alberto Giacometti) הציג בעולם הפיסול נקודת מבט חדשה. מבקרי אמנות רבים סבורים שפסליו הם תוצרי לוואי של המלחמה, של המשבר הקיומי שהיא חוללה. באמצעות שזירה של כתביו, רישומיו ופסליו חושפת התקופה האחרונה באומנותו את החיזרוּר המתמיד של עִקְבָה שהפכה לגוף. ההשפעות הגופניות של שפתה של ההוויה המדברת יכולות להתגלות לא רק על גופה שלה עצמו אלא בה במידה בהשפעות על גוף יצירתה האמנותית, שבה אנו רואים גופי אנוש צנומים ומסוגננים, כמעט מחוקים בשל התארכותם. הדמויות הופכות למשטח מחוספס ושלדי שדרכו הוא יוצר תפיסה ייחודית של המרחב. ג’יאקומטי אמר: “כל פסל שמתחיל מהחלל כקיים הוא כוזב, יש רק אשליה של חלל” [1].
הכחול של טיציאן / בוגדן וולף
בהתעוררי מחלום, כּוֹפה את עצמה עלי שאלה: מהו הצבע של הפסיכואנליזה? זה מהדהד זיכרונות ילדות שבהם צבעים חיים ורוטטים סימנו את איווּיָה של אמי כשהיא כיסתה אותי בהם. פעם אחת היא מצאה חומר כה צבעוני שאיתו היא גזרה לעצמה שמלה וחולצה לבן שלה. צבעים אלה הפכו לבגדים מחויטים שהלבישו את איוויה, מה שדרבן אותי לגלות את שלי באנליזה שהחלה בחלום. האם ישנו, מעבר לצבעי האיווי, אחד שלא ניתן לראותו כי אי אפשר לומר אותו? מה מספר לנו טיציאן (Titian), עליו חשבתי כשעמדתי מול השאלה, על חווית הצבע?
האמן / פרנציסקו- הוגו פרדה
לשאלה “מה אתה מצייר?”, פיקאסו ענה: “אני מצייר את הציור”. הדיאלוג המשיך ופיקאסו אישר שהוא צייר ציור אחד בלבד. ו בסוף הראיון, בטון מעט נוגה, הצהיר: “הציור תמיד מנצח”. אשתמש בנקודות אלו שחילצתי מהראיון כדי לנסות ולענות במעט לרעיון של פרויד שאומנים פותחים את הדלתות בהן הפסיכואנליזה מנסה להיכנס.
עבודות מקוריות
לעשות קיום מ-ריק - שיחה עם מיכה אולמן / חמוטל שפירא
“זו משיכה למקומות האלה הריקים. עשרות שנים אני בבורות ובחללים. זה העסיק אותי. הרבה עבודות מתעסקות בזה, סבות סביב הריק הזה, ההעדר, החסר. זה מחבר לי את הכל. התחושה שלי בסופו של דבר, שהכל הופך לדבר אחד. לעבודה אחת. כל עבודה היא פן אחרשל אותה עבודה”.
כאב והתענגות / קרן בן הגיא
פרויד הבחין בין שתי התנסויות בסיסיות של המנגנון הנפשי: אחת היא החוויה של הסיפוק (1905; 1920) והשנייה של הכאב. בפרויקט לפסיכולוגיה מדעית (1895), זיהה פרויד את תופעת הכאב כזו שבאה יחד עם תהליך גופני ביולוגי שהגיע לקצה גבול יעילותו. מעבר לכך, להבנתו מדובר בכישלון של הפעילות. כדרכו, הוא תיאר את הכאב באמצעות הביולוגיה, כעודף מפריע, וכגורם לעלייה ניכרת בכמות הגרייה הנוירונית, הנחווית כלא נעימה. כלומר, העלייה בגירוי מייצרת התרגשות חושית ובסופו של דבר כאב. פרויד כתב כי לעתים הכאב משויך להגנה מפני המשכיות של התנועה הגופנית.
מפגש עם פסל / ירון גילת
במאמרו משנת 1919, “האל-ביתי” [1], כתב פרויד (תרגום שלי. י.ג.): “רק לעיתים רחוקות חש פסיכואנליטיקאי כורח לחקור את נושא האסתטיקה, אפילו כאשר אסתטיקה מובנת לא רק כתורת היופי, אלא כתורת איכויות הרגש. הוא עובד במישורים אחרים של חיי הנפש, ויש לו קשר מועט בלבד לאותן פעילויות רגשיות מאופקות, אשר מעוכבות במטרותיהן ותלויות בשלל גורמים מקבילים, שלרוב מספקות את החומר ללימוד האסתטיקה “.