אתר, פעימה רביעית

ההופעה של המסמן השני אפשרה לי לתפוש חזרה מסויימת, שעוררה אותי לשאול: למה, שוב, ״אתר עם פיגום״?

חשבתי שניתן לקשור בין הפיגום, לבין מושג שלאקאן טבע בסמינר 23 על ג׳ויס: escabeau . דרגש/שרפרף.
״באמצעות הדרגש יכולה ההוויה המדברת להתרומם, להתעדן. …כל אחד צריך להבנות את הדרגש שלו, לעלות עליו למקום שממנו יוכל להיראות על ידי האחרים. לעיתים קרובות זה מוחזק כך באמצעות הטלאה (bricolage), שהיא תמיד זמנית״. (גי בריול, 2016).

מה לפיגום ולדרגש?
״…פיקציה זו של גוף יפה צריכה עדיין להינעץ בחומר שלה, לעשות מן האחד (faire de l’Un) ברגע שהסמפטום הופחת, נוקה, רובו של הסבל מותן על ידי האנליזה, על הגוף עדין להיאחז במעטפת שלו, מעטפת שקיימת ואינה פיקציה״…״כלומר, שהאמן נדחף להראות שלא הכל ניתן לראייה. גם לסופר חסרות המילים על מנת לומר הכל, הן אינן יכולות, למרות הסידור הפחות או יותר מסוגנן שלהן, אלא להותיר עקבה, לתחום את החור״.
לאקאן עושה מסלול מה- escabeau ל- S.K Beau…. כדי לחשוף ממשי זה, אשר עימו מתעמת האמן, ושאותו הסובלימציות עשויות לצעף: בליבו של היופי (Beau) (של האמת, הטוב, המושלם, הנשגב…) תמיד .S.K אניגמטי זה מחוץ למובן״. (הרווה קסטנט,2011).
בדיעבד, אוכל לומר ששרטטתי מסלול: אתר, כמו גוף?, ובליבו שרפרף, שהוא בעצם כמו סוג של פיגום, שהוא בעצם בעצם, חור.
כי הרי ה- S.K. Beau, הוא מה שמתנה אצל האדם את העובדה שהוא חי מההוויה (vit de l’être ) ושזה שווה ערך לריק של הוויה (vide l’être). וזאת, במידה שיש לו – את גופו: ואין לו אותו אלא החל משם. אין לו את גופו כי הרי גופו – חור״. (מילר, ״הלא מודע והגוף המדבר״, 2016).