תמי וייל
–
מתי אמא תבוא? מתי?
מה אם היא תשכח לבוא לקחת אותי?
הילדה שואלת שוב ושוב עם מועקה גדולה. מנסה לאחוז במה שלא ניתן לתפוס.
להיות שקועה בעבודה, להביט בשעון מידי פעם, לפעמים כמעט לשכוח, לקראת 4 צריך להוציא את הילדה מהגן. האם זהו השעון שמזכיר לאם שיש ילדה שמחכה?
הילדה לא משחקת. היא סופרת את רצף הפעילויות בגן – שעת ריכוז, פעילות בחוץ, ארוחת צהריים, משחק בגן, ואז אמא תבוא?
ואם כך, מה יקרה אם כל העוגנים הללו יפלו? מה יקצוב את הזמן? מה יאפשר לנו את החופש לשכוח בין פעימה לפעימה?
מתי אוכל לחזור לעבודה? מתי יפתחו החנויות? מתי אוכל לטוס? מתי אוכל להתחבק? מתי הילדים יוכלו כבר ללכת לגן ואפשר יהיה קצת לשכוח…?
הידע הלא מודע, אותו מקביל פרויד לזיכרון מוחלט ובלתי ניתן להכחדה, אינו מניח את דעתה של הילדה. היא שואלת על האהבה, המיוסרת בשאלת הזמן – אני נאהב…אך לכמה זמן? אני אוהב…אך לכמה זמן? (מילר – הארוטיקה של הזמן)
מול ממשי בזמן קורונה, ללא אחר, וללא עוגן אוניברסלי שמעניק מראית עין של תשובה, המבוגר נפגש עם הממשי החשוף הבלתי נסבל של ילדה אחת.