בלתי נסבל של הילדות, פעימה שניה

שיום, לתת שם בדבר, יש מכך בעבודה הקלינית. שיום זו פעולת מרחב, לתת שם לדבר זה למקם אותו או לתחום את מיקומו – זה שם. יש גישות המערבבות בכך מודלינג [תפקידו של המטפל-הורה לשיים עבור הילד], אך נראה עדיף בקליניקה לתת לילד לשיים בעצמו, לתת לדבר להתמקם במרחב בדרכו שלו.
בחינוך המיוחד, לא פעם מגיעים ילדים לטיפול אשר “סובלים מ…”, ושם הסבל הגיע מאחר גדול. זהו שם נדבק, כמו פלסטר, שמסתיר את הפצע ומגיע יחד עם הוראות תפעול [תרופה, תרפיה, ועוד].
לעיתים קרובות, השם שניתן אינו מכוון בהכרח למה שהילד “סובל” ממנו, אלא אל מה שממנו “סובל” זה שאבחן את הילד [פסיכיאטר, מורה או הורה]. כך מודבק פלסטר מסמני זר לתצורת-סבל אשר הילד נוטה להזדהות עמו עם מעט מאוד מרווח של טעות, של אפשרות לשיים בעצמו משהו מסבלו. כך מתבקש הילד להתמודד ללא-קול סובייקטיבי המבטא את סבלו באופן פרטיקולרי, באופן אשר אינו חורג את “התקן”.
לכן הטיפול הקליני, לא רק עם ילדים, נדרש לעיתים בהפחתת ההזדהות עם חלק מהשמות, אותם שמות שעושים שמות, אשר לא זכו לשיום על ידי הילד ואשר בחסותם הוא כמו מסתתר מפני דיבורו שלו. גם אם במקרים שונים נותן השם האבחנתי מידה של סדר הכרחי, חשוב כי לא יסתום את דיבורו של הילד ואת האפשרות כי יצליח לשיים.