פעימה שניה

בתחילת עבודתי כפסיכולוגית במוסד טיפולי לילדים ונוער, מיה (שם בדוי) היתה אחת המטופלות הראשונות שלי. הייתי אז בתחילת דרכי המקצועית, התמזל מזלי וזכיתי לשמוע על לאקאן בהדרכה שניתנה לי במוסד, ע”י ח’ליל סבית, פסיכואנליטיקאי חבר באסכולה, וידיד יקר היום. הדברים שהוא הסביר לי  על הסמלי, הממשי והדמיוני, היו זרים לי מבחינת ההכשרה והלימודים שרכשתי עד אז. אך לרוב נותרתי בתחושה שאני תופסת משהו, מבינה משהו מהדברים, שמהר מאוד חומק ממני. החוויה הזו של המשהו הזה שלרגע ישנו  ומיד חומק הייתה כה זרה וכה אינטימית, בו זמנית. הדרך משם לתחילת אנליזה הייתה קצרה.

אחזור למיה. נערה שסובלת מסכיזופרניה. כשפגשתי אותה לראשונה, דיבורה היה מפורק, מבטה מפוחד ומפחיד. החלטתי לפגוש אותה פעמיים בשבוע. תלונה חוזרת, כמעט קבועה בפגישות על “المعدة – אלמעדה”: הקיבה. התלוננה על כאבים וצריבה בקיבה, ובצוות היה עיסוק כמעט יומיומי בקיבה של מיה. בשנה השנייה של הטיפול, לאחר תקופה של יציבות יחסית, הגיעה לאחת הפגישות והייתה מאוד מעורפלת, דיבורה היה די מפורק, עם מועקה בולטת אך עמומה. התחילה להתלונן על “الكلوة – אלקלווה”: הכליה, כשהיא מניחה יד על המותן. לא היה לי ברור מאיפה הגיחה פתאום התלונה הזו. בהמשך, הזכירה מדריכה שעברה ניתוח בכליה, והגיעה לעבודה עם נקז שמחובר לאזור המותן. מיה אמרה שהיא צריכה “נקז”. אמרתי לה “אבל הבעיה שלך בקיבה, לא בכליה”. היא הסתכלה עלי במבט נרגש: “נכון! אלמעדה – הקיבה” הניחה יד על בטנה, והיה נראה שהיא מצאה את עצמה בחזרה. נשמה לרווחה.