מקטע קצר מתוך מאמרה של מישל מונטרלה “דיבורה של אישה: על העברה היסטרית”[1]
בחר ותרגם מצרפתית עמרי אופק-לוזון
הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה מישל מונטרלה הייתה חברה ב- Ecole freudienne de Parisשהקים לאקאן, עד להתפרקות הארגון ב-1980. היא תלמידתו של לאקאן, ומוזכרת פה ושם בסמינרים שלו (למשל, בסמינר 12 היא מציגה אודות קריאתה ב-“שבי הקסם של לול ו. שטיין” מאת מרגריט דיראס, כך לאקאן הכיר את דיראס ובתגובה כתב את מאמרו – “Hommage fait à Marguerite Duras, du Ravissement de Lol V. Stein“), וכן היא מוזכרת כאחת האנליטיקאיות שהקדימו אותו במספר נושאים, ביניהם המיניות הנשית. תרומותיה לתאוריה הפסיכואנליטית על המיניות הנשית והגברית, הקשר בין שפה, דיבור וגוף, וכן ספרות ופסיכואנליזה נחשבות עד היום כייחודיות ופורצות דרך.
“ניתן לזהות קצבים [מלשון rhythm] אלו באופן ברור במיוחד בדיבור ה”היסטרי”, אשר למעשה יש להחשיבו לנשי. האבחנה הקלאסית בין שני מבנים, היסטריה ואובססיה, מעוותת את דרך הגישה אל המיניות הנשית. אישה היא לפעמים פסיכוטית או פובית, לעיתים הרבה יותר רחוקות מכפי שנראה. לעיתים קרובות, ובאלפי דרכים, טרגיות או רוחניות, היא היסטרית: כל הנשים מתענגות מהרחם [toutes les femmes jouent de l’uterus]. לנשים המכונות אובססיביות אין באמת שום דבר במשותף עם הגברים האובססיביים. לנשים אלו יש רק הגנות ואינהיביציות מרובות אשר, ברגע שהוסרו, חושפות היסטריה עם חרדה אינטנסיבית.
לא רק שהדיבור הנשי מצביע אל הקצבים של ההעברה, הוא גם רומז על מסלולים עם חציית אזורים מהשדה של האחר הגדול, אשר אין להם דבר במשותף עם מה שמכונה באופן רגיל “דיבור”, הארטיקולציה המסמנית. [המילה] בנקודות מסוימות במסלול אשר אחריו היא מתחקה, חולשת דרך אזורים מוצללים אשר מציגים עצמם כמגוון נקודות-עוורון של הסמלי. ברגעים אלו של חצייה, המתווה הולך אל מעבר לשדה הארטיקולציה, וצולל את תוך תהום האיגיון אשר נפערת בכל דיבור, הממשי של דיבור זה.
בו-זמנית, הדיבור משחק על כלל האפשרויות של ארטיקולציה; בו-זמנית, הוא חומק מארטיקולציה זו בחומריותו [mass]. ברגעים מסוימים בטיפול, נדרש להתייחס לכך כדבר חומרי המגורש מהמשלב הסמלי. אז, לא ניתן למצב אותו יותר בצד המסמן, ואף לא בצד המסומן. כממשי, השיח של הלא-מודע חומק מסיווג בלשני.”
[1] מתוך הספר L’Ombre et le nom (1977), עמודים 28-9.