בהרצאה שהעביר ז׳אק אלן מילר בישראל ב-1988 , הוא ציין את הקושי למקם את ההתענגות הנשית, בניגוד לזו
הגברית. אביא כאן קטעים מתוך ההרצאה הנוגעים לנושא, מתוך הספר “מפגש: לאקאן – הדרך לקליניקה”,
בתרגום ובעריכה של סוזי פיטוצ’קה, הרצאה רביעית – “סמל הפאלוס – מהי אשה?”. )ההדגשות אינן במקור(
כשפרויד אומר ששני המינים מתייחסים למסמן אחד, הוא איננו משתמש במילה מסמן. הוא משתמש במילה
סמל. הוא מתייחס לסמל אחד, שהוא הפאלוס. אין צורך להקיש מכך שהוא אנטי-פמיניסט ]…[ הוא מבקש
להראות לנו כי חסר לנו במין האנושי מסמן מספר 2 ,שהוא אשר מעניק את המשמעות למיניות. ]…[ ומה פירוש
הדבר כי שני המינים מתייחסים אל אותו סמל? בל נחשוב כי הדברים נגמרים בעובדה שיש לך או אין לך את
האיבר מבחינה ביולוגית. כמובן שגופה של האשה שלם באותה מידה כגופו של הגבר, אבל אין הכוונה כאן רק
לעובדה שיש לך או שאין לך – ישנה גם ההוויה ואי ההוויה. לגבי האיבר ישנו מצב של אין אצל האשה, ועקב כך
היא יכולה להעלות בדעתה להיות הפאלוס עבור הגבר, להיות המסמן של האיווי. ]…[ אם תתנו לי את הקרדיט,
ותאמינו שאני אינני אנטי-פמיניסט, אוכל להביא בפניכם את ההנחה לגבי הגבר ]…[ הגברים עושים הכל על מנת
להראות דומים. האשה, בניגוד לכך, היא מסתורין עבור שני המינים. היא מסתורין עבור הגבר, אבל היא
מסתורין גם עבור נשים, והדבר נובע מכך שאין מסמן לאשה. ניתן לנסות ולהמציאו, וזה בעצם מה שאנחנו
עושים כל הזמן, אנו ממציאים את האשה. למשל, חלק נכבד ביצירה הספרותית האנושית מוקדש להמצאת
האשה. פרויד אף שואל את עצמו ברגע מסוים, כיצד ייתכן שנשים אינטיליגנטיות נתפסות לאופנה זו או אחרת.
הן נתפסות לאופנה משום שהיא ממציאה את האשה, ומתוך כך הן חייבות למקם את עצמן לפי הפנטזמה של
הגבר. כלומר, על-פי מה שהן מדמיינות כאיווי שלו לגבי האשה. הבקר הזכירה לי סוסנה הולר את תפילת הבקר
– “ברוך שלא עשני אשה.” )בעוד האשה מתפללת “ברוך שעשני כרצונו”( ]…[ מהי האשה? זו השאלה השוכנת
בתוך ההיסטרית. עבור ההיסטרית, הגבר הוא רק אמצעי להצגת השאלה. ]…[ אשה לבד, זאת אומרת S1 ,איננו
יכולים לדעת מה המשמעות שלה, וגם היא עצמה אינה יודעת זאת. כלומר, יש צורך באשה אחרת, על מנת
להעניק משמעות למה שיכולה להיות האשה. האשה הראשונה ברצף הנשים האחרות – זו האם. לכן נוטרות
הבנות כל כך הרבה טינה לאמותיהן, אשר לא אפשרו להן לדעת מהי אשה, או על כך שהטעו אותן בעניין הזה.
כך, כאשר האשה מציגה בכל עוצמתה את שאלת הנשיות, היא מתעניינת באשה אחרת אפילו כאשר נראה
שהיא מתעניינת בגברים.”
*
בספר הביכורים של קלריס ליספקטור, “קרוב ללב הפראי” )1944 ,)הגיבורה ז’ואנה נפעמת מכך ש”בעזרת
מילה אפשר להמציא חיים” ומנסה להמציא עצמה מחדש באמצעות מילים. הסיפור עוקב אחר הניסיון של ז’ואנה
להתרחק מהבניות נשיות ואנושיות, להתרחק ממסמנים שמחייבים אותה לוותר על דבר מה בעצמה, להסתרס.
“היה נדמה לה שאילו ארגנה והסבירה בבירור מה היא מרגישה, הייתה הורסת את המהות של “הכל אחד”.
בתוך הבלבול הייתה לא במודע האמת עצמה, דבר שאולי העניק יותר כוח חיים מאשר לדעת אותה.” כשז’ואנה
נעמדת מול הראי, היא נחרדת מהפער בין המתענג והדמיוני. “בקושי אני יכולה להאמין שיש לי גבולות, שאני
תחומה ומוגדרת. אני חשה פזורה באוויר, חושבת בתוך הישויות, חיה בדברים שמעבר לי-עצמי.” ולסיום,
מתחברת ז’ואנה לרצף נשים אינסופי, ותוהה לעצמה, “היכן בסופו של דבר האלוהות שלהן? … אימהות
ורעיות … אולי האלוהות של הנשים אינה ספציפית, אולי היא נעוצה רק בעובדת קיומן. כן, כן, כאן טמונה
האמת: הן קיימות יותר מהשאר, הן הסמל של הדבר בדבר עצמו. והאשה היא המסתורין כשלעצמו, גילתה.
יש בכולן-כאחת תכונה של חומר גלם, משהו שהיה יכול להתגבש אבל מעולם לא התגשם, כי עצם מהותן
הוא “להתהוות”.
תפריט