טקסטים לעת מלחמה ורגעי משבר

חברי קהילה יקרים, בעקבות יוזמות ופעילויות של חברי קהילה בעת המשבר שפקד אותנו מאז ה 7/10, אנו מרכזים בדף אחד חומרים מקצועיים, ביבליוגרפיה, אשר יוכלו לשמש משענת ועזר בהכוונת העבודה וההתמודדות עם הנסיבות הנוכחיות. התכנים מתעדכנים מעת לעת.

הערה חשובה:

על מנת לפתוח קישורים/קבצים המסומנים בסמל , יש ללחוץ על המקש הימני בעכבר ולבחור באפשרות ‘שמירת קובץ כ-‘ (save link as).

פרויד

“שלוש מסות על התיאוריה של המיניות“ (1905)

בתוך מיניות ואהבה, הוצאת עם עובד.

"התיאוריה נוטה תמיד להערכת-יתר של הגורמים הקונסטיטוציוניים. הניסיון המעשי והתרפויטי מבליט את חשיבות הגורמים הנסיבתיים. בשום פנים ואופן אסור לשכוח שבין השניים קיים יחס של שיתוף פעולה ולא יחס של היבדלות. החוויות הן שגורמות לגורם הקונסטיטוציוני להתגלות ולהתבטא, ואילו הגורם הנסיבתי זקוק להישענות על הקונסטיטוציה כדי להגיע לכלל פעולה. [...] הדבר מתיישב טוב יותר עם המחקר הפסיכואנליטי, אם אכן בין הגורמים הנסיבתיים מוענק מקום מועדף לחוויות הילדות המוקדמת. הסדרה האטיולוגית האחת מתחלקת אז לשתיים, ואת אלה ניתן לכנות בשם הדיספוזיציונית והדפינטיבית [מוחלטת]. בראשונה פועלות במשלוב הקונסטיטוציה וחוויות הילדות הנסיבתיות, באותו אופן שבו פועלות בשנייה הדיספוזיציה וחוויות טראומטיות מאוחרות יותר."

(עמ' 94-95)

“מחשבות לעת מלחמה ומוות“ (1915)

בתוך תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, כרך ה’, הוצאת רסלינג.

"המומים מהסחרור של זמן המלחמה הזה, חשופים למידע חד-צדדי, ללא ריחוק מהשינויים הגדולים שכבר התרחשו ואלו המתרגשים עלינו, ולא שמץ של מושג על אודות העתיד הלובש צורה, אנו מאבדים את אמוננו במשמעות הרשמים אשר כופים את עצמם עלינו ובערכם של השיפוטים שאנו מייצרים. נדמה לנו שטרם היה אירוע אשר החריב כל כך הרבה מנכסיה המשותפים של האנושות, בלבל רבים כל כך מבהירי המחשבה, והשפיל באופן כה יסודי את עולם הערכים. אפילו המדע איבד את האובייקטיביות הפוליטית חסרת התשוקה שלו. [...] מבין הגורמים השונים האחראים על המצוקה הנפשית של אלו הנשארים בבית, ואשר התגברות עליהם מציבה בפני הנשארים קושי גדול, אני רוצה להעלות שניים, ולדון בהם בהזדמנות זו: האכזבה שהמלחמה גרמה לה; והשינוי בעמדתנו כלפי המוות, שאותו, כדרך כל המלחמות, תבעה מאתנו."

(עמ' 48-49)

"והנה פרצה אותה מלחמה אשר באפשרות קיומה מיאנו להאמין [...] היא מפרה את כל ההגבלות, מה שמוכנה זכויות העמים, שבני האדם התחייבו להן בזמן השלום, אינה מכירה בזכויות מיוחדות לרופא ולפצוע, אינה מבדילה בין חלקי האוכלוסייה שאינם משתתפים בקרב לבין אלו שכן, ואינה מכבדת זכויות קניין. היא דורכת על כל מה שעובד בדרכה, בזעם עיוור, כאילו לא יהיה עתיד ולא יהיה שלום בין בני אדם אחריה. היא הורסת את כל קשרי השיתופיות בקרב העמים הנאבקים זה בזה ומאיימת להותיר אחריה מרירות כה גדולה עד שזמן רב יידרש בטרם ניתן יהיה לאחות את הקרעים.

בנוסף לכך, המלחמה חשפה תופעה שבקושי ניתן להבין, והיא שעמי התרבות מכירים ומבינים אלו את אלו במידה כה מועטה עד שהאחד יכול לרחוש שנאה וטינה כלפי האחר."

(עמ' 52)

"ניתן בנקל לראות כיצד המלחמה מפיקה לעצמה תועלת מהפיצול הזה. היא פושטת מעלינו את השכבות התרבותיות המאוחרות ומאפשרת לאדם הקדמון שבנו להתגלות שוב. היא כופה עלינו שוב להיות גיבורים, כאלה שאינם מאמינים באפשרות המוות של עצמם; היא מציירת את הזרים כאויבים אשר יש לחולל את מותם או לייחל לו; היא מורה לנו להתעלם ממותם של אהובינו. אבל את המלחמה לא ניתן לסלק; כל עוד תנאי הקיום בין העמים הנם כה שונים, וכל עוד רגשות השטנה ההדדיים הם כה עזים, ימשיכו בהכרח להיות מלחמות. לאור כל זאת עולה השאלה: האם לא מוטל עלינו לוותר למלחמה ולהתאים את עצמנו אליה? האין עלינו להודות שעמדתנו התרבותית כלפי המוות הביאה אותנו, מבחינה פסיכולוגית, לחיות מעבר לטבענו, להפוך הכול על פניו ולסוב סביב האמת? כלום לא מוטב היה לפנות למוות את המקום שמגיע לו במציאות ובמחשבותינו, ולתת מעט יותר דגש לעמדת הלא-מודע למוות, שאותה הדחקנו עד עתה בדבקות כה רבה? זה אמנם לא נראה כהישג גדול כל כך אלא דווקא ככמה פסיעות טובות אחורנית, כלומר נסיגה. ועם זאת, זה מקנה לנו את היתרון של התחשבות גדולה יותר באמת, והפיכת החיים שלנו לנסבלים שוב. לסבול את החיים זו הרי החובה הראשונה של כל מי שחי. האשליה תהיה חסרת ערך אם תעמוד בדרכנו למלא את החובה הזו.

אנו נזכרים בפתגם הישן: Sivis pacem para bellum. אם אתה רוצה בשלום, הכן עצמך למלחמה. אם נשנה אותו כך שיהיה אקטואלי לימינו, נקבל: Sivis vitam, para mortem. אם אתה רוצה לסבול את החיים, הכן עצמך למוות."

(עמ' 77)

הרצאות מבוא לפסיכואנליזה (1916-7)

בתוך מבוא לפסיכואנליזה, “הרצאה רביעית: מעשי הכשל (סיום)”, הוצאת דביר.

"למשל, בעתות-מלחמה אלה [מלחמת העולם הראשונה] דבר רגיל מאוד הוא, שאתה קורא את שמות הערים והמצביאים ואת הביטויים הצבאיים, המנסרים סביבך בלי-הרף, בכל מקום שאתה נתקל בדמות של מלה דמות. כך בא מה שמעניין אותך ומטריד אותך במקום הדבר שהוא זר לך ועדיין אינו מעניין. דמויות-גרר של המחשבות עוכרות את התפיסה החדשה."

(עמ' 43)

"בדומה לכך אפשר לייחס גם את שכחתם של שמות פרטיים ושל שמות ומילים לועזיים לכוונה נגדית, המכוונת במישרין או בעקיפין נגד השם המדובר. כבר הבאתי לכם קודם דוגמאות אחדות לסלידה ישירה ממין זה. אבל כאן שכיחה במיוחד העילה העקיפה וקביעתה טעונה על-פי רוב אנאליזות קפדניות. כך, דרך משל, בימות-מלחמה אלה, שבהם אנוסים היינו לוותר על כמה וכמה מנטיותינו לשעבר, לקה הרבה מחמת קישורים מופלאים ביותר גם כשרנו לזכור שמות פרטיים. זה מקרוב קרה לי מקרה, שלא יכולתי בשום פנים להעלות בזכרוני את שם העיר המוראבית התמימה ביזאנץ, והאנאליזה גילתה, שלא נתפסתי לשנאת-מישרין לאותו מקום, אלא שליקוי הזכרון נגרם כאן על-ידי הדמיון לשמו של ארמון ביזאנצי באורביאטו, שבו התארחתי לפנים כמה פעמים ברצון. כאן נקרה לנו בפעם הראשונה כמניע לאותה מגמה המכוונת נגד זכירת השמות עקרון אחד, שבהמשך דברינו הוא עתיד לגלות את חשיבותו הכבירה לענין גרימתם של סימפטומים נאורוטיים: סלידתו של הזכרון לזכור דבר שהיה כרוך ברגשות צער ושבהיזכרו יתחדש צער זה. רשאים אנו לראות כוונה זו למנוע מעצמנו צער מחמת הזכרון או מחמת תהליכים נפשיים אחרים, היינו הבריחה הנפשית מפני הצער, כמניע היעיל האחרון לא בלבד לשכחת שמות, אלא גם להרבה מעשי-כשל אחרים, כגון מחדלים, טעויות, וכיו"ב."

(עמ' 46)

בתוך מבוא לפסיכואנליזה, “הרצאה תשיעית: הצנזורה שבחלום”, הוצאת דביר.

"או כלום אין אתם יודעים, שכל מעשי ההוללות והסטיות, שאנו חולמים עליהם לילה-לילה, בני-אדם ערים עושים אותם יום-יום כפשעים. מה עושה כאן הפסיכואנאליזה, זולת מה שהיא מאשרת מאמר קדמון של אפלטון, שהצדיקים הם אלה המסתפקים בחלומות על מה שהאחרים, הרשעים, אמנם עושים?

ועתה שאו מבטכם מעניני היחיד אל המלחמה הגדולה המוסיפה להחריב את אירופה, תנו דעתכם על האכזריות והכזבנות לאין-שיעור, שהותרה רצועתן עכשיו בעולם-התרבות. האומנם אתם מאמינים, כי קומץ שאפתנים ומדיחים בני-בלי-מצפון היו מצליחים לקרוא דרור לכל הרוחות האלה, אילו לא היו מיליוני המונהגים שותפים לפשע? האם גם בנסיבות אלה ימלאכם לבכם לעמוד במלוא התוקף על דעתכם, שהרע אינו קיים במערכי-הנפש של האדם?"

(עמ' 96)

"אנו מרחיבים את הדיבור ביתר הדגשה על הרע שבאדם, רק משום שאחרים כופרים בו. כפירה זו אומנם אינה משפרת את חיי-הנפש, אבל היא נוטלת מאתנו את היכולת להבינם."

(עמ' 96-97)

ארעיות (1916)

בתוך תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, כרך ה’, הוצאת רסלינג.

"אין פלא שהליבידו שלנו, שהאובייקטים שלו הידלדלו כל כך, דבק באינטנסיביות גדולה יותר במה שנותר, ושהאהבה למולדת, הרגשות הענוגים כלפי האנשים הקרובים לנו, והגאווה על השותפות שלנו, התחזקו יותר מבעבר. אבל הנכסים האחרים, שאבדו לנו כעת, האם באמת חל פיחות בערכם משהתברר כי הם בני חלוף, כי אינם עמידים? רבים מאתנו חושבים שכך הדבר, אבל לדעתי הם טועים. אני מאמין שהאנשים שחושבים כך, שמוכנים לוויתור מתמיד, כך נראה, משום שהדברים יקרי הערך לא הוכיחו את עצמם כבני קיימא, נמצאים במצב של אבל על מה שאבד. ידוע לנו שהאבל, כואב ככל שיהיה, חולף באופן ספונטני. לאחר שהוא מוותר על כל מה שאבד, הוא מכלה גם את עצמו, ואז הליבידו שלנו חוזר להיות חופשי, וככל שאנו עדיין צעירים ותאבי חיים, הוא מוצא לו מוקדם ככל האפשר תחליפים חדשים שווי ערך או שווים יותר במקום מה שאבד. יש לקוות שתהליך דומה יתרחש גם לגבי האבידות שנגרמו במלחמה הזאת. לאחר שהאבל יחלוף, יתברר שהערכתנו הגבוהה לנכסי התרבות לא סבלה מן ההתנסות שבה חווינו את שבריריותם. אנחנו נבנה מחדש את כל מה שהמלחמה החריבה, אולי על יסודות חזקים ועמידים יותר מבעבר."

(עמ' 90-91)

מכתב מפרויד אל פרנצי (1917)

מכתב מ-2 במרץ 1917. בתוך: The Correspondence of Sigmund Freud and Sándor Ferenczi, Volume 2, 1914-1919,(26):186-187 [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"בזמן מלחמה, כל מיני סוגים של דקות-הבחנה הופכים שקטים."

(עמ' 90-91)

איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918)

בהוצאת ספרים הוצאה לאור וקוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה.

"לאחר מספק חודשי עבודה התגברנו גם על אותו חלק בהעברה שנותר בלתי פתור; מאז ועד היום התנהג המטופל – אשר המלחמה גזלה ממנו את מולדתו, את רכושו ואת כל קשריו המשפחתיים – ללא דופי והרגיש נורמלי. יתכן שדווקא הסבל אותו ידע, הוא אשר תרם לביסוסו של תהליך ההבראה בספקו את רגש האשם שלו."

(עמ' 142)

“מבוא לפסיכואנליזה של נוירוזות מלחמה” (1918)

בתוך תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, כרך ה’, הוצאת רסלינג.

"עם זאת, ובאופן אופייני, עם היעלמות התנאים של המלחמה נעלמו גם מרבית המחלות הנוירוטיות שנגרמו בשל אותם תנאים. ההזדמנות למחקר יסודי של האָפֶקְטים הללו הוחמצה למרבה הצער. יש להוסיף: אני מקווה שהיא לא תשובה במהרה."

(עמ' 116)

"יתר על כן, נוירוזת מלחמה הן תמיד נוירוזות טראומטיות, ונוירוזות טראומטיות, כידוע, מופיעות גם בעתות שלום, לאחר אירוע מבהיל או תאונה קשה, מבלי שיהיה להן כל קשר לקונפליקט באני."

(עמ' 118)

"בנוירוזות הטראומטיות, ובנוירוזות מלחמה האני של האדם מתגונן מפני סכנות המאיימות עליו מבחוץ, או כאלה המגולמות בתצורת אני מסוימת. בנוירוזות העברה של זמן השלום האני מחשיב את הליבידו שלו עצמו לאויב מכיוון שתביעותיו נראות לו מאיימות. בשני המקרים האני חושש להינזק: באחרון על ידי הליבידו ובראשון דרך פורענויות חיצוניות. אפשר לומר שבנוירוזות מלחמה, להבדיל מהנוירוזות הטראומטיות של זמן השלום ובאופן דומה לנוירוזות השגרתיות, מה שמעורר פחד הוא בכל זאת אויב פנימי."

(עמ' 120)

"הרי אפשר בצדק גמור לתאר את ההדחקה העומדת בבסיס כל הנוירוזות כתגובה לטראומה, קרי, כנוירוזה טראומטית בסיסית."

(עמ' 120)

מעבר לעקרון העונג (1920)

בתוך מעבר לעקרון העונג: כתבים נבחרים, כרך יא’, הוצאת רסלינג.

"בעקבות זעזועים מכניים קשים כגון התנגשויות של רכבות, תאונות הכרוכות בסכנת חיים ואסונות אחרים, נוצר מצב שתואר זה מכבר וזה לשם "נוירוזה טראומטית". המלחמה הנוראה שהסתיימה זה עתה הביאה לעולם מספר רב של חוליים כאלה, אך לפחות שמה קץ לפיתוי לייחס את שורשיהם לנזק אורגני של מערכת העצבים שנגרם על ידי פעולתו של כוח מכני."

(עמ' 39)

"והנה מתברר לנו שחיי החלום של הנוירוזה הטראומטית מתאפיינים בכך שהם מחזירים את החולה שוב ושוב אל סיטואציית התאונה שלו, שממנה הוא מתעורר בכל פעם בבהלה מחודשת. אנו תמהים על כך הרבה פחות מדי. אומרים שהעובדה שהחוויה הטראומטית כופה את עצמה על החולה שוב ושוב אפילו בשנתו, היא בדיוק העדות לחוזקו של הרושם שהותירה. החולה מקובע כביכול בטראומה באופן נפשי. קיבעונות כאלה בחוויה שהותירה את המחלה ידועים לנו כבר זמן רב ביחס להיסטריה."

(עמ' 41)

"אלא שלא ידוע לי שהחולים בנוירוזה טראומטית מרבים להתעסק בזיכרון התאונה שלהם כשהם ערים. אולי הם מתאמצים דווקא שלא לחשוב עליה. מי שמקבלים כדבר המובן מאליו שחלום הלילה שב ושם את החולה במצב הגורם למחלה, טועים בהבנת טבעו של החלום."

(עמ' 42)

"ריגושי עוררות הבאים מבחוץ והם חזקים דיים לפרוץ מבעד למגן הגירויים אנו מכנים בשם טראומטיים. אני סבור שמושג הטראומה מחייב אותנו להניח פריצה מעין זו דרך מה שבדרך כלל חוסם את הגירויים ביעילות. אירוע כגון טראומה חיצונית יגרום מן הסתם הפרעה עצומה למשק האנרגיה של האורגניזם ויניע את כל אמצעי ההתגוננות לפעולה. אך תוך כדי כך מופקע עקרון העונג מכוחו לפי שעה. ההצפה של המנגנון הנפשי על ידי כמויות גדולות של גירויים אינה ניתנת עוד לעציה, נוצרת עתה דווקא משימה אחרת, להשתלט על הגירוי, לקשור מבחינה נפשית את כמויות הגירוי שהתפרצו פנימה כדי לטפל בו אחר כך."

(עמ' 70-71)

"במצב זה מתכוננת "אחיזת נגד" אדירה, שלמענה מרוששים את כל המערכות הנפשיות האחרות, כך שחל שיתוק נרחב או הפחתה של הפעילויות הנפשיות האחרות."

(עמ' 71)

"בעניין "נוירוזות המלחמה", במידה שכינוי זה מציין יותר מאשר את הזיקה לעילת החולי, פירטתי כבר במקום אחר שייתכן מאוד שהן יכולות להיות נוירוזת טראומטיות שקונפליקט של האני הקל על היווצרותן. העובדה שהוזכרה, שפציעה קשה הנגרמת בו בזמן על ידי הטראומה מקטינה את הסיכוי לנוירוזה, שוב לא תהיה בלתי מובנת אם נזכור שני תנאים שהמחקר הפסיכואנליטי מדגיש. ראשית, שיש להכיר בזעזוע מכני כאחד המקורות לריגוש מיני [...] שנית, שלמחלה כואבת המלווה בחום יש השפעה כבירה על חלוקת הליבידו כל זמן שהיא נמשכת. כך אפוא תשחרר העוצמה המכנית של הטראומה כמות של עוררות מינית, שכתוצאה מהעדר המוכנות לחרדה תהיה בעלת השפעה טראומטית, בעוד הפצע הגופני הבו-זמני יקשור את העוררות העודפת מתוך היזקקות לאחיזת יתר נרקיסיסטית של האיבר הפגוע..."

(עמ' 76-77)

"אם אומנם הרצון לשוב ולכונן מצב קודם הוא תכונה כללית של הדחפים, אל לנו להתפלא שתהליכים רבים כל כך בחיי הנפש מתבצעים ללא תלות בעקרון העונג."

(עמ' 127)

"מצאנו שאחת הפונקציות הראשונות והחשובות ביותר של המנגנון הנפשי היא "לקשור" את ריגושי הדחף המגיעים אליו, למלא את מקום התהליך הראשוני השורר בהם בתהליך שניוני ולהפוך את אנרגיית האחיזה הנעה בחופשיות לאחיזה נחה (טונית) בעיקר."

(עמ' 127-128)

"תודעתנו מקנה לנו מתוכנו לא רק את תחושות העונג והאי-עונג, אלא גם מתח מיוחד במינו, שהוא עצמו יכול להיות מענג או בלתי מענג."

(עמ' 129-130)

פסיכואנליזה וטלפתיה (1921)

Freud, S. (1921) Psycho-Analysis and Telepathy. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 18:173-194

[תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"שמענו במהלך המלחמה על אנשים אשר עמדו חצי-הדרך בין שתי אומות עוינות זו לזו, משתייכים לאחת מלידה ולאחרת מבחירה ומסיבות מגורים; זהו גורלם לקבל יחס של אויבים תחילה על ידי צד אחד ולאחר מכן, אם התמזל מזלם לברוח, על ידי האחר. ייתכן ובדומה לכך יהא גורלה של הפסיכואנליזה. עם זאת, על אדם לשאת את גורלו, יהא אשר יהא; והפסיכואנליזה כך או אחרת תישא את גורלה."

(עמ' 180)

הערות על התאוריה והפרקטיקה של פירוש החלום (1923)

Freud, S. (1923) Remarks on the Theory and Practice of Dream-Interpretation. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 19:107-122

[תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"ניקח כדוגמה את מה שמכונה חלומות של החלמה. אם מטופל חלם חלום מסוג זה, אשר בו נראה כי הוא נטש את מגבלות הנוירוזה שלו – אם, למשל, הוא מתגבר על פוביה מסוימת או מוותר על היקשרות רגשית כלשהי – אנו נוטים לחשוב כי הוא לקח צעד גדול קדימה, שהוא כבר מוכן לקחת את מקומו במצב חיים חדש, שהוא התחיל להעריך את החלמתו, וכו'. ייתכן ולעיתים קרובות זה נכון, אך לעיתים לא פחות תכופות חלומות החלמה כאלו הם לא יותר מאשר חלומות של נוחות: הם מסמנים משאלה סוף סוף להחלים, על מנת להימנע מחלק אחר של העבודה באנליזה אשר מורגש כי מצפה להם. במובן זה, לעיתים תכופות חלומות החלמה מתרחשים, למשל, כאשר מטופל עומד להיכנס לשלב חדש ולא נוח בהעברה. הוא מתנהג כך ממש כפי שנוירוטים מסוימים, לאחר מספר שעות אנליזה, מכריזים כי הם החלימו – מאחר והם רוצים לברוח מכל אי הנעימות אשר תעלה לשיח באנליזה. הסובלים מנוירוזות מלחמה, גם הם, אשר ויתרו על הסימפטומים שלהם מאחר והתרפיה שאומצה על ידי רופאי המלחמה הצליחה להפוך את החולי עוד יותר לא נוח מאשר לשרת בחזית – סובלים אלו, גם הם, פעלו על פי אותם חוקים כלכליים ובשני המקרים הריפוי נמצא זמני בלבד."

(עמ' 113)

עכבה, סימפטום וחרדה (1926)

בתוך עכבה, סימפטום וחרדה, מבחר כתבים ב’, בהוצאת רסלינג.

"ניתן גם להפריז במשמעותה של התאמה משנית זו אל הסימפטום ולומר כי האני רכש לכאורה את הסימפטום אך ורק כדי שיוכל ליהנות מיתרונותיו. ובכן, דבר זה נכון או שקרי בדיוק כמו ההשקפה לפיה פצוע המלחמה הניח כי יירו לו ברגלו אך ורק כדי שיוכל לחיות מקצבת הנכים שלו בלי לעבוד."

(עמ' 21)

"אם החרדה היא תגובתו של האני לסכנה, סביר להניח שאת הנוירוזה הטראומטית, הבאה לעתים קרובות בעקבות סכנת חיים שהחולה התגבר עליה, ניתן לפרש כתוצאה ישירה של חרדת החיים או המוות, אגב הנחתם הצדה של תלותיות האני ושל הסירוס. כך קרה גם אצל רוב אלה שבחנו את הנוירוזות הטראומטיות של המלחמה האחרונה, מה שאף הוכרז בחגיגות ניצחון כאילו בכך הובאה הוכחה כי העמדתו של דחף ההישרדות בסכנה יכולה לייצר נוירוזה ללא כל מעורבות של המיניות וללא התחשבות בהנחותיה המסובכות של הפסיכואנליזה. [...] על שום כך אני נאחז בהשערה כי יש לפרש את חרדת המוות בתור מקבילתה של חרדת הסירוס, וכי הסיטואציה שהאני מגיב אליה היא הפקרתו לכוחות הגורל בידי העל-אני המגונן, אשר לביטחון שהוא מעניק מפני כל סכנה יש סוף. פרט לכך, ייתכן שבחוויות המביאות אל הנוירוזה הטראומטית נשבר מעטה חיצוני המגן מפני גירויים, וכמויות גדולות יתר על המידה של גירויים מתעמתות עם המנגנון הנפשי; כך שטמונה כאן האפשרות השנייה, ולפיה החרדה אינה מאותת רק כאָפֶקְט, כי אם גם מיוצרת מחדש מתוך התנאים האקונומיים של הסיטואציה."

(עמ' 57)

"ככל הנראה, הייתה מראה האנליזה של נוירוזות המלחמה הטראומטיות – ששמן מקיף, על כל פנים, הסתמנויות שונות מאוד באופיין זו מזו – כי לכמה מהם יש חלק בדפוסי האופי של הנוירוזות האקטואליות."

(עמ' 69)

“לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים” (1926) [עדכון 24/11/23]

בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, בהוצאת עם עובד.

"חשוב על ההבדל שבין החזית לבין העורף שנוצר במהלך המלחמה. לא התפלאנו אז שהדברים התנהלו בחזית בצורה שונה מאשר בעורף, ושדברים שהיו מותרים בעורף חייבים היו לאסור בחזית. הגורם המכריע היה כמובן הקִרְבָה לאויב; עבור חיי הנפש זוהי קִרבתו של העולם החיצוני. המושגים: "בחוץ", "זר", "עוין" היו בעבר זהים. ועתה לדוגמה: בתוך הסתמי אין קונפליקטים; סתירות וניגודים מתקיימים זה לצד זה באין מפריע ומאזנים זה את זה, לעיתים קרובות על ידי יצירת פשרות. במקרים כאלה האני חש בקונפליקט שחובה להכריע בו, והיסוד ההכרעה עומד הוויתור על שאיפה אחת לטובת שאיפה אחרת. האני הוא ארגון המאופיין בשאיפה מיוחדת במינה לאחידות, לסינתזה. תכונה זו נעדרת בסתמי, שהוא מפוצל, לכאורה; המשאלות הנבדלות שלו צמודות למטרותיהן באופן עצמאי ומבלי להתחשב זו בזו."

(עמ' 155-156)

"ניתן היה להיווכח בכך, בקנה מידה גדול, במלחמה האחרונה. האם היו הנוירוטים שהשתמטו משירות צבאי מתחזים או לא? גם וגם. כאשר טיפלו בהם כבמתחזים והפכו את המחלה לבלתי נוחה עבורם, הם הבריאו; כאשר החזירו לשירות את אלה שהבריאו לכאורה, הם חזרו ונמלטו מיד אל המחלה. לא היה מה לעשות בהם. וכך קורה גם עם הנוירוטים בחיים האזרחיים. הם מתלוננים על המחלה אך מנצלים אותה בכל כוחם, ואם רוצים ליטול אותה מהם, הם מגינים עליה כמו הלביאה על גוריה. ואין כל טעם להאשים אותם בסתירה הזו."

(עמ' 175)

"חשוב על נפגעי נוירוזת הקרב שאינם חייבים לשרת דווקא בשל היותם חולים. בחיים האזרחיים החולים יכולים לעשות שימוש במחלה כבמגן, לייפות באמצעותה את מחדליהם במקצוע ובתחרות עם זולתם, בעוד שבחיי המשפחה היא משמשת להם כלי לסחיטת גילויי אהבה וקורבנות מהאחרים, או מאפשרת להם לכפות את רצונם על אחרים. כל זה נמצא פחות או יותר על פני השטח וניתן לסכמו במושג ה"רווח מהמחלה", אך מה שהמפליא הוא רק שהחולה – האני שלו – אינו יודע דבר על השתלשלות המניעים הללו ועל המעשים שבאו בעקבותיהם. המלחמה בהשפעת השאיפות האלה מתנהלת על-ידי כך שמאלצים את האני להכיר בקיומן. אך קיימים גם מניעים נוספים, עמוקים יותר, לדבוק במחלה, שאיתם לא כל כך קל להסתדר."

(עמ' 176)

"האני-העליון שלו ניצב עדיין מול האני כמו אב מחמיר מול ילדו; והמוסר שלו פועל באופן פרימיטיבי, כשהאני נותן לאני-העליון להעניש אותו. המחלה מנוצלת כאמצעי ל"הענשה עצמית" זו, והנוירוטי נאלץ להתנהג כאילו היה נשלט בידי רגש אשם אשר בסיפוקו דורש מחלה כעונש."

(עמ' 176)

“עתידה של אשליה” (1927) [עדכון 24/11/23]

בתוך התרבות והדת, בהוצאת ספריית פועלים.

"תרבות זו, שמן הראוי שתהא עניין אנושי. מוזר הוא, שכל כמה שיקשה על בני-אדם להתקיים בבדידות, הם חשים אך כמועקה כבדה את הקורבנות שהתרבות תובעתם כדי לאפשר להם חיי-צוות. נמצא, שיש להגן על התרבות מפני היחיד, וכל מוסדותיה, מכשיריה ומצוותיה אינם אלא כלי שרת לתפקיד זה; תכליתם אינה בלבד לכונן חלוקה מסויימת של נכסים, אלא גם לקיימה, יתר על כן – מחובתם לפרוש חסותם על כל המשמש להדברת הטבע ולייצור נכסים מאימת רחשי האיבה של האדם. מפעלי אנוש הנקל להחריבם, והמדע והטכניקה, אשר חוללום, עשויים גם לשמש להשמדתם."

(עמ' 93)

"סבור אני כי יש להביא בחשבון את העובדה שאצל כל אדם מצויות נטיות הרסניות, היינו אנטיסוציאליות ואנטיתרבותיות, ועזות הן למדי באנשים רבים כדי לקבוע את התנהגותם בחברה האנושית."

(עמ' 94)

"לכל הנכון, אחוז מסוים של המין האנושי יישאר – מחמת נטייה חולנית או מעוצמת-יצרים יתירה – אסוציאלי לעולם, ולוא אך מצאה ידנו להפחית את הרוב עוין-התרבות כיום עד כדי מיעוט, כי עתה השגנו הרבה, אולי הכל שניתן להשיג."

(עמ' 97)

"אנשי-תרבות מרובים לאין שיעור, שהיו נרתעים מפני רצח או שַׁארָה, אינם חושכים מעצמם את תאוות-הבצע, את חשק-התוקפנות והתאוות המיניות שלהם, אינם נמנעים מלהחזיק לזולתם בדברי-שקר, במעשי-תרמית ובלזות-שפתיים, אם יש ביכולתם להתחמק מן העונש הצפוי להם – וכבר היה כן לעולמים, משך דורות על דורות של תרבות."

(עמ' 100-101)

"יש איפוא לצפות לכך, שהמעמדות המקופחים יהיו מתקנאים במעמדות בעלי-הבכורה ויעשו כל שביכולתם כדי לפטור עצמם ממותר-מחסורם [...] אם תרבות מסויימת לא השיגה אלא דבר זה שתנאי לסיפוק מקצת ממחזיקיה הוא דיכויו של זולתם, שהם אולי הרוב, - וכן הדבר בכל תרבויות זמננו – הרי מסתבר, שהנדכאים הללו מטפחים איבה אינטנסיבית לתרבות זו, שיגיע-כפיהם מקיים אותה אך הנאתם מנכסיה זעומה מדאי. יוצא שאין לצפות להפנמה של איסורי-התרבות אצל הנדכאים; יתירה מזו, אין הם מוכנים להודות באיסורים אלה, וישאפו להרוס את התרבות עצמה או אולי לבטל הנחות-אב שלה."

(עמ' 101)

"הזכות לבוז לזרים מפצה אותם על קיפוחם בחוגם הם."

(עמ' 103)

"הדימויים הדתיים הם תולדה מאותו הצורך, שהוליד את שאר הישגי התרבות, מהכורח להתגונן מפני יתרון-כוחו המדכא של הטבע. על כך נוסף עוד טעם אחד, התשוקה לתקן את לקויות התרבות, שאדם מתענה בהן. כן גם יאות מאוד לומר, כי התרבות מעניקה ליחיד את הדימויים הללו, שכן הוא מוצאם קיימים ועומדים לפניו, הם מוגשים לפניו מן המוכן, ובכוחות-עצמו לא היה מסוגל למצאם."

(עמ' 114)

"לולא נוצר איגוד כזה, מעשי הרצח היו נמשכים בלי חשך, וסוף שבני-אדם היו משמידים איש את רעהו [...] הסכנה לחיים השווה לכול מאחדת את היחידים לחברה האוסרת על היחיד לרצוח ושומרת לעצמה את הזכות לרצוח בצוותא את כל העובר על איסור זה. לכך ייקרא משפט ועונש. אבל אין אנו נותנים את ההסבר המושכל הזה לאיסור "לא תרצח" אלא טוענים שמאלוהים יצא האיסור הזה. [...] אם נחזור בנו, לא נוסיף לתלות את רצוננו באלוהים ונסתפק בהנמקה הסוציאלית, או-אז אמנם נוותר על אותו זיו קדושה של איסור-התרבות, אך נמנע גם את סיכונו. אבל נמצאנו נשכרים עוד יותר. [...] עד נקל תכיר בהם מהו פרי פחדנות קצרת-ראות ומה ביטוי לאינטרסים צרי-עין או מה מסקנה מהנחות דחוקות [...] מאחר שתפקיד קשה הוא להבחין בין תביעת האלוהים עצמו ובין הנובע מסמכותו של פארלאמנט כל-יכול או מאגיסטראט נכבד, אין ספק, שהיינו נשכרים, אילו הנחנו לו לאלוהים וביושר לב הודינו במקור האנושי הצרוף של כל המוסדות והציוויים התרבותיים. בד בבד עם הקדושה הנתבעת מהם היו נושרים מן המצוות והחוקים הללו גם נוקשותם והתאבנותם. בני אדם היו יכולים להבין, שהללו לא נועדו בעיקרם כדי להשתרר עליהם, אלא להיפך, כדי לשרת את האינטרסים שלהם, הם היו רוחשים להם יתר חיבה ותחת לשאוף לביטולים היו שואפים לשיפורם."

(עמ' 142-143)

"הינקותיות הן לא נועדה, לפי האמת, אלא שנתגבר עליה: לא כן? אין אדם יכול להיות ילד לעולם, סוף סוף עליו לצאת החוצה, אל "החיים האויבים". הננו רשאים לכנות דבר זה "חינוך לממשות" וכלום עלי לגלות לך, שלא נתכוונתי בחיבורי אלא לעורר תשומת-לב לכורח שבהתקדמות זו?"

(עמ' 154)

קריאה נוספת

"מחשבות לעת מלחמה ומוות" (1915), בתוך תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, כרך ה', הוצאת רסלינג.
"מבוא לפסיכואנליזה של נוירוזות מלחמה" (1918), בתוך תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, כרך ה', הוצאת רסלינג.
עכבה, סימפטום וחרדה (1925). מבחר כתבים ב', הוצאת רסלינג.
"למה מלחמה?" אלברט איינשטיין -זיגמונד פרויד, חליפת מכתבים (1932), בתוך איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה (2018), הוצאת כרמל.

לאקאן

“פסיכיאטריה בריטית והמלחמה” (1947)

הגרסה באנגלית פורסמה ב- Psychoanalytical Notebooks of the London Circle, Issue 4, Spring 2000, London, pp.9‐34. [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"המלחמה השאירה אותי עם תחושה חדה של אופן לא-מציאותי זה אשר תחתיו צרפת כולה חיה במהלך המלחמה, מתחילתה ועד סופה. אני לא מכוון כאן לאותן אידיאולוגיות ליצניות אשר זעזעו אותנו מהפנטזמגוריות של גדולתנו – בדומה למלמולי הסניליות או אפילו הדליריום אשר מקדים למוות של אותן בדיות מפצות, המתאימות לגיל הילדות. במקום זאת, אני מדבר על ההכרה השגויה (méconnaissance) באופן שיטתי של העולם על ידי כל פרט, כלומר אותם מחסות דמיוניים אשר כפסיכואנליטיקאי איני יכול שלא לזהות בקבוצה, טרף ככל שהייתה באותה עת לפירוק המבועת (panique) באמת של הסטטוס המוסרי שלה, כאותם אופני הגנה שהפרט משתמש בהם כנגד מועקה בנוירוזה, ועם אותה הצלחה עמומה, אשר באותה המידה יעילים באופן פרדוקסלי, ובאותו האופן, לצערנו, מובילים אל עבר גורל אשר נמסר לדורות לבוא."

"אם, במהלך חוויית המלחמה, הפסיכיאטרים הבריטים אכן הצליחו להביא לכדי זיהוי של כך [למשל, הפחתה בתופעות של הלם ונוירוזה], ועם ההצלחה אשר עוד אחזור אליה, זאת מאחר וישנם לא רק מספר גדול של פסיכואנליטיקאים בקרבם, אלא גם בשל העובדה כי הם כולם חלחלו על ידי הפצת הרעיונות והמודוס אופרנדי של הפסיכואנליזה."

"במצב הנתון [בו לא ניתן לבצע טיפול אחד אחד], יש לביון עוד יותר אחיזה על הקבוצה מאשר יש לפסיכואנליטיקאי בנוגע לאדם הפרטני, מאחר ולכל הפחות על פי זכות, ולאחר מכן בתור מנהיג, הוא חלק מהקבוצה [ביון לחם במלחמה]. אך זה בדיוק מה שהקבוצה אינה באמת מבחינה. משום כך הדוקטור יעבור דרך ההתמדה המוסוות של האנליטיקאי, ויישען על האחיזה העובדתית היחידה שניתנה לו, זאת אומרת לשמור על הקבוצה במסגרת השגת היד של מילותיו.

על בסיס זה, הוא לוקח על עצמו לארגן את המצב כדי לכפות על הקבוצה להיות מודעת לקשיים של קיומה כקבוצה, ואז להפוך זאת יותר ויותר שקוף עבורה, עד לנקודה בה כל אחד מחבריה יוכל לשפוט באופן הולם את התפתחות המכלול – תוך שהוא מתחשב בכך שהאידיאל של ארגון כזה עבור הדוקטור ממוקם באפשרות המושלמת לקריאה, כדי שהוא יוכל להעריך בכל עת את היציאה אשר אליה כל 'מקרה' פרטני המופקד בטיפולו פונה לצאת, בין אם זו חזרה אל היחידה שלו, שחרור אל החיים האזרחיים, או התמדה בנוירוזה."

“התוקפנות בפסיכואנליזה” (1948)

כתבים כרך א’, בהוצאת רסלינג.

"כך או אחרת, אנו יודעים כיצד מתרחשת ההסתגלות שלנו לדרישות אלה, וכמו כן שהמלחמה מתבררת יותר ויותר כמיילדת ההכרחית והנדרשת של כל התקדמות ארגונית שלנו. אין ספק שההסתגלות של היריבים, במסגרת הניגוד החברתי ביניהם, נראית כמתקדמת לקראת התלכדות של צורות, אך ניתן לתהות אם התלכדות זו מוּנַעַת על ידי הסכמה באשר לכורח, או על ידי אותה הזדהות שדנטה, ב'תופת' שלו, מראה לנו את דמותה בנשיקת מוות.

יתרה מזו, אין זה נראה שהפרט האנושי, כחומר למאבק כזה, נטול רבב הוא לחלוטין. וחשיפתם של "האובייקטים הפנימיים הרעים", האחראיים לתגובות (העשויות לעלות בכלי-מלחמה רבים מאוד) של העכבה והריצה אל תוך האש – חשיפה שלאחרונה למדנו לנצל אותה לבחירת חיילי סער, רובאים, צנחנים או לוחמי קומנדו – מוכיחה שהמלחמה, לאחר שלימדה אותנו רבות על היווצרות הנוירוזות, מתגלה אולי כתובענית מדי בדרישתה לסובייקטים ניטרליים יותר ויותר בשירותה של תוקפנות שהפאתוס שלה אינו רצוי.

אף על פי כן, יש לנו עוד כמה אמיתות פסיכולוגיות לתרום בעניין זה, לאמור עד כמה המְכוּנֶּה "אינסטינקט השימור" של האני נכון להתגמש בפני הלהיטות לשלוט במרחב, ובעיקר, עד כמה הפחד מפני המוות, מפני "האדון המוחלט", שאת דבר קיומו בתודעה מניחה מסורת פילוסופית שלמה מאז הגל, משועבד פסיכולוגית לפחד הנרקיסיסטי של אדם מהפגיעה בגופו."

(עמ' 115-116)

סמינר I, המאמרים הטכניים של פרויד על הטכניקה (1953-1954)

בהוצאת W. W. Norton & Company [העמודים המצוינים הנם מהגרסה האנגלית] [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"אנחנו במלחמה. אני מתקדם על פני מישור, ואני מניח שאני תחת מבט אשר ממתין לבואי. אם אני מניח זאת, זה לא כל כך שאני מפחד מאיזה אות מצדו של האויב שלי, איזו התקפה, מאחר וברגע שזה מתרחש המצב הופך הרבה יותר רגוע ואני יודע עם מי אני מתעסק. מה שמשנה לי הכי הרבה הוא הידיעה מה האחר מדמיין, מה האחר מזהה מאותן כוונות שלי, אני זה שנע קדימה, כי אני חייב לסוכך על תנועותיי מפניו. זה עניין של תכסיס [ruse].

הדיאלקטיקה של המבט מתוחזקת במישור זה. מה שמשנה אינו כי האחר רואה איפה אני, אלא שהוא רואה לאן אני הולך, זאת אומרת, בדיוק, שהוא רואה היכן אני לא נמצא. בכל אנליזה של יחס אינטרסובייקטיבי, הדבר המהותי הוא אינו מה ששם, מה שנראה. מה שמבנה אותו זה מה שאינו שם."

(עמ' 224)

“הקדמה לקומנטר של ז’אן היפוליט” (1954)

כתבים כרך א’, בהוצאת רסלינג.

"האין אנו יודעים שבמקום שבו הדיבור מוותר, שם מתחיל התחום של האלימות, ושהאלימות כבר שוררת שם גם בלא שנעודד אותה?"

(עמ' 353)

"...הכלל הראשון שיש לשמור עליו הוא לא לשמוע את הרגע שהיריב נעשה אחר ממה שהיה - מה שאומר שיש לערוך במהירות את אותה חלוקת סיכונים המניחה את היסודות לשלום הוגן. אתם שייכים לדור שחש היטב שאמנות זו אינה ידועה לדמגוגים שאינם יכולים להתנתק מההפשטות יותר משיכול לעשות זאת פסיכואנליטיקאי מצוי. לכן אותן המלחמות שהם מנצחים בהן אינן עושות דבר מלבד לייצר את הניגודים שבהם נדירות ההזדמנויות להבחין באפקטים שהם הבטיחו להשיג באמצעותן.

לפיכך הם מטילים את עצמם במסירות מוחלטת למשימת ההומניזציה של האויב, שבתבוסתו הם נעשו אחראים לו - ובתוך כך פונים אפילו לעזרתו של הפסיכואנליטיקאי, כדי שיתרום לשיקומם של ה-human relations, משימה שהאנליטיקאי, בהתחשב באופן שהוא מנהל בו עתה את הדברים, אינו מהסס לאבד בה את דרכו."

(עמ' 353)

"כל זה אינו נראה תלוש כאשר מגלים מחדש, בנקודת מפנה, את ההערה של פרויד באותו מאמר [...] את מה שהוא מבקש לומר לנו בהערה שקרב המתנהל לעתים במשך חודשים סביב חווה מבודדת לא בהכרח מלמד שחוויה זו היא בבחינת קודש הקודשים הלאומי של אחד הצדדים הלוחמים, או אפילו שהיא מעניקה בתחומיה מסתור לאחת מתעשיות המלחמה שלו. במילים אחרות, אין לחפש את מובנה של פעולה הגנתית או התקפית באובייקט שעליו לכאורה נאבקים, אלא יותר בתוכנית שפעולה זו נגזרת מתוכה ואשר מגדירה את האויב באמצעות האסטרטגיה שלו."

(עמ' 353-354)

סמינר X, מועקה (1962-63)

בהוצאת Polity [העמודים המצוינים הנם מהגרסה האנגלית] [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"יתרה על כך, אין זה מחוץ לתחום להזכיר בהקשר זה מה התקדמות מסוימת ביחסים הבין-אנושיים - אשר היו כל כך עמומים מאז המלחמה האחרונה – עשתה במהלך המלחמה האמורה בנוגע לצמצומם של המונים שלמים של האנושות לפונקציה של צואה."

(עמ' 330)

"סערת הרגשות [turmoil] מתואמת כך עם הרגע אשר בו ה-a מופיע, רגע של חשיפה טראומטית אשר באמצעותה המועקה מגלה עצמה בתור מה שהיא – זה אשר אינו משקר – רגע אשר בו השדה של האחר הגדול נחצה ונפתח וחושף את נקודת השפל שלו. מהי a זו? מהי הפונקציה שלה ביחס לסובייקט?

אם אנו מסוגלים לתפוס זאת בנקודה זו, במובן מסוים באופן טהור, זאת מאחר וזה בדיוק, בעימות הטראומטי הרדיקלי שלו, שהסובייקט נכנע למצב."

(עמ' 312)

סמינר XI, ארבעת המושגים היסודיים של הפסיכואנליזה (1964)

בהוצאת W. W. Norton & Company [העמודים המצוינים הנם מהגרסה האנגלית]. [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"בסוף סדרה של כתבים אשר מהם מסרתי לכם את שני המהותיים, פרויד מראה כי מה שאנחנו יכולים אנחנו יכולים להבין כאן מתרחש בחלומות של נוירוזה טראומטית רק במשלב של התפקוד הפרימיטיבי ביותר – זה אשר בו מדובר בשאלה של השגת קשירת אנרגיה."

(עמ' 51)

"המקום של הממשי, אשר נמתח מהטראומה אל הפנטזמה – ככל שהפנטזמה אף פעם אינה יותר מאשר המסך אשר מסתיר משהו מאוד ראשוני, משהו קבוע בפונקציה של החזרה – זה מה שעלינו כעת לבחון. זה אכן מה שעבורנו מסביר הן את העמימות של הפונקציה של ההתעוררות והפונקציה של הממשי בהתעוררות זו. ייתכן והממשי יהיה מיוצג על ידי תאונה, הרעש, האלמנט הקטן של המציאות, אשר מהווה ראייה לכך שאיננו חולמים. אך, מצד שני, מציאות זו אינה כל כך קטנה, כי מה שמעיר אותנו היא המציאות האחרת הנסתרת מאחורי החסר של מה שתופס את מקום הייצוג – זה, אומר פרויד, הוא הדחף.

אך יש לנקוט בזהירות! עדיין לא אמרנו מהו דחף זה – ואם, בשל העדר ייצוג, הוא אינו שם, מה זה דחף זה? ייתכן ויהא עלינו להחשיב אותו רק בתור היות דחף להתעתד לבוא."

(עמ' 60)

סמינר XX, עוד (1972-1973)

בהוצאת רסלינג. [העמודים המצוינים הנם מהגרסה העברית]

"אם משהו בכתבים שלי מראה שהאוריינטציה הטובה שלי – מכיוון שבה אני מנסה לשכנע אתכם – לא נולדה אתמול, הרי זה בדיוק מפני שביום שלאחר המלחמה, יום שלא נראה מבטיח זמנים של אושר, כתבתי את "הזמן הלוגי ואישורה של ודאות החזויה מראש". אפשר בהחלט לקרוא שם – אם כותבים ולא רק אם יש אוזן טובה – שתפקיד החיפזון מונח כבר על ידי ה-a הקטנה. הדגשתי שם את העובדה שמשהו כמו אינטר-סובייקטיביות יכול להוביל למוצא מועיל. אך מה שראוי להתבונן בו יותר מקרוב הוא זה שתומך בכל אחד מהסובייקטים, לא בבחינת היותו אחד מבין אחרים, אלא ביחס לשני אחרים, בתור מה שהוא הקלף של מחשבתם. כל אחד מהמעורבים בשילוש זה אינו נוטל חלק אלא תחת כותרתו של אובייקט a זה, שהוא תחת מבטם של האחרים."

(עמ' 61-62)

“ג’ויס הסימפטום” (1975)

הרצאה באמפיתאטרון הגדול של הסורבון ב-16 ביוני 1975 בפתיחת כנס ג’יימס ג’ויס הבינלאומי החמישי [העמודים המצוינים הנם מסמינר XXIII, הוצאת Polity בגרסה האנגלית]. [תרגום לעברית מאת רבקה ספיבק ובעריכת סוזנה הולר]

"ג'ויס הסינתום מזכיר בצלילו קדושה [sinthome - saint homme] [...] אם ממשיכים בקריאת אותו ערך ב"בלוך ופון וארטבורג" האמור לעיל, מבחינים שראבלה [Rabelais] הוא שיצר מן הסינתום את הסימפטומט. זה לא מפליא; הרי הוא היה רופא, והמונח "סימפטום" כנראה כבר היה קיים בשפה הרפואית, אם כי איננו יודעים זאת בוודאות. אם להמשיך באותו קו-מחשבה, הייתי אומר שהוא עושה סימפטו-טראומה כלשהי."

(עמ' 142 בגרסה האנגלית)

קריאה נוספת

ז'אק-אלן מילר

מהסימפטום לפנטזמה, וחזרה (1982-1983)

מתוך הסמינר מהסימפטום לפנטזמה, וחזרה , שיעור מתאריך 2 בפברואר 1982. [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"יש לשאול עצמנו מדוע פרויד נותן לצבא את הדרג של אחד מהמבנים הגדולים היסודיים של הסובייקט. רבות נאמר על הדת. בואו לא נחכה למלחמה הבאה כדי לגלות שהצבא, הגיוס [mobilisation] במובן המודרני של המונח, עונה על מבנה יסודי אחד. האין זה פיגורה מודרנית של הוויה שמובילה, תוך עמידה יציבה בדום, להגיב לקריאת שמו של אדם?"

מתוך הסמינר מהסימפטום לפנטזמה, וחזרה , שיעור מתאריך 2 במרץ 1983. [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"זוהי עובדה כי בתאוריה הפסיכואנליטית המסמן אדון זוהה. הוא זוהה וקיבל את השיום על ידי לאקאן כאופרציה על מה שנוסח בפסיכואנליזה. אכן, במובן זה, אין התנסות שמדגישה יותר את המסמן אדון מאשר הפסיכואנליזה. כאשר אנו רואים צבא גדול כשל צבאו של נפוליאון, למשל, במלחמה ושלום, זה ממחיש את מסמן האדון, אבל זה לא מבהיר זאת כמו ההתנסות האנליטית, בה אין את כל העולם, היכן שישנם רק שני אנשים שאינם יורים זה על זה. ומדוע זה? ובכן, מאחר והמסמן אדון מקצר [abrège] את אחד מהתנאים היסודיים של ייצוג הסובייקט. הוא מציין לנו שהסובייקט אחוז [saisi] על ידי המסמנים."

תגובות הממשי (1983-1984)

מתוך הסמינר תגובות הממשי, שיעור מתאריך 23 במאי 1984. [תרגום לעברית: עמרי אופק-לוזון]

"כתיבת מסע קיימת מזה זמן רב. מהי כתיבת הומרוס אם לא כתיבת מסע? כך גם התנ"ך. יש שני צדדים לכך: תיעוד מלחמה ותיעוד מסע. המסע מעניין – וזה מה שמבדל אותו מעבר לכול – אך ורק מאחר והוא מסע אל האחר הגדול. אם כן, כתיבת מסע מורכבת מתיעוד אותו מסע זה אל האחר הגדול. משום כך, כתיבת מסע יכולה להיות גרסה של כתיבת מלחמה, מאחר והמלחמה ביחסים מהותיים עם האחר הגדול. זה מורכב מהחזרתו של אחר גדול זה לאחר קטן, לדומה [semblable], ובכך להכחיד את האחר הגדול הזה."

“העברה, חזרה והממשי המיני” (2011)

“Transference, Repetition and the Sexual Real”, Psychoanalytical Notebooks 22 (2011), p. 11-12 [תרגום לעברית: דנה תור, רותי גידרון, אילן זילברשטיין]

אפשר לציין שבשלושת הגילומים הללו של הליבידו לאקאן תמיד משמר את הקשר בין הליבידו ואינסטינקט או דחף המוות. בתחילה, כשהוא הופך את הליבידו למושג במשלב הדמיוני הוא מדגיש את מה שבאגרסיביות מחובר לאובייקט הליבידינלי. הכוונה האגרסיבית שהוא מדגיש היא עבורו הסימן של אינסטינקט המוות, לדוגמא באובייקט שבשלב המראה.

שנית, כשהוא הופך את הליבידו לאיווי במשלב הסמלי, הוא מדגיש את ביטול האובייקט על ידי המסמן והוא תופס שדרך שם המוות נכנס אל החיים באמצעות הפעולה של המסמן. הוא עדיין מוצא שם את הסיבה של דחף המוות.

שלישית, כאשר הוא עוסק בליבידו הפרוידיאני במשלב הממשי, הוא מדגיש שההתענגות הולכת כנגד עקרון העונג, שהינו עקרון של הישרדות, באופן כזה שההתענגות הולכת לכיוון של מוות והרס. זאת הסיבה שהוא מבליט את מה שאני הזכרתי בפעם שעברה: ההכנסה הסדייאנית של ההתענגות."

קריאה נוספת

אריק לוראן

“הטיפול הפסיכואנליטי בטראומה” (2004)

הם הציעו הקשבה, של פסיכואנליטיקאים, לתביעה לעזרה ותמיכה; תביעה שנתן לנסח באופנים שונים מאד. ההצעה של קולגות אלו כבר מצאה הד, ואנחנו בדיוק שמענו שתי סקירות קליניות, מאוד שונות זו מזו, אשר בתור התחלה מעידות על העובדה כי אין טיפול סטנדרטי באפקטים של טראומה. למעשה, בדיוק כפי שמנסחת זאת ההודעה של רשת הסיוע של האסכולה הלאקאניינית לפסיכואנליזה: "אם כי לטיפול הפסיכואנליטי של אנשים בטראומה אין אופי ספציפי, הפסיכואנליטיקאי הוא זה שיכול להקשיב טוב מכולם לייחודיות של כל אחד. מה שהפסיכואנליטיקאי מציע לקרבנות הוא סוג מיוחד של הקשבה."

האימה היא ״טראומטיזם״ במובן הקליני במידה ומדובר במוות, בפגיעות בעלות השלכות פיזיות ופסיכולוגיות, אבל גם במידה בה היא יוצרת חור בשיח הרווח. בין אם זה ברמה הקולקטיבית או הסינגולרית, אנחנו מוצאים את עצמנו מול חוסר האונים של השיח לקרוא את האירוע. זהו חוסר האונים השכיח שמצב הדחק הפוסט-טראומטי, המוערך על ידי המדריכים הסטטיסטיים האפידמיולוגיים של שני העשורים האחרונים של המאה ה-20, המדריך האמריקאי DSM IV והמדריך האירופי I CD-10, מנסה לצמצם לעבר הפן האוניברסלי, הרוחבי. בסיס תרבותי, ביולוגי.

בקצה מערכת השפה, מספר מסוים של תופעות קליניות תואם לקטגוריה של הממשי. תופעות אלה הן בעת ובעונה אחת בפריפריה ובלב מערכת שפה זו. הטראומה מגיבה לטופולוגיה שאינה מורכבת רק מפנים וחוץ. הטראומטיזם, ההזיה, ההתנסות של התענגות פרברטית הן תופעות שניתן לומר שהן נוגעות במציאות. הנוירוטי חווה גם רגעי מועקה (angoisse) שנותנים לו מושג לגבי תופעות אלה ומושכים אותו מנטייתו להתייחס לחיים כאל חלום.

במקרה של טראומטיזם, עלינו להיות מסוגלים לתת מובן למה שאין לו מובן. זהו טיפול באמצעות מובן. הפסיכואנליזה היא אם כן, יחד עם פסיכותרפיות אחרות, חלק מאיווי לא להגביל את הטראומה לכימות חסר מובן. היא סבורה כי גם בתאונה הקונטינגנטית ביותר, להחזרה של אינטריגת המובן, רישום הטראומה בפרטיקולריות הלא מודעת של הסובייקט, סימפטום ופנטזמה, יש כוח מרפא.

מפרספקטיבה זו, הפסיכואנליטיקאי הוא נותן מובן מוזר. הוא מתאמץ לעשות את עצמו ל"גיבור הרמנויטי סינגולרי" של קהילת השיח ממנה הוא בא. נוכח צורות שונות של שיח האדון ממנו הסובייקט מוגלה, היא מאפשרת לו למצוא מחדש את הנציג שלו. הפסיכואנליזה נסמכת שם על הלא מודע כמכשיר המפיק מובן ליבידינלי. דבר זה גורר גם לא לסמוך על כלילת הסובייקט בקטגוריות אנונימיות גדולות וגם לשמר את הפרטיקולריות שלו. לאקאן מתייחס לאפשרות זו של מחיקת הטראומה ב"פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה": "האירוע ... יזכה מחדש בערכו הטראומטי, שנתון למחיקה אוטנטית ופרוגרסיבית, אם לא החייה במפורש את מובנו."

משום כך, כדי לסיים, אני מציע ליצור קטגוריה סינדרומית חדשה: הפרעת דחק פרה טראומטית. עשרים ההתרעות ליום על פצצות שהתקבלו בפריז באפריל מכינות אותנו לכך. העיתון Libération אומר שזה שובם של המשוגעים. אבל יותר נכון לומר שזו הופעה של השיגעון האורדינרי של העולם. בשפת הDSM , אין זו שאלה של חרדה חברתית מוכללת, אלא של חרדה פרה-טראומטית, שמאפשרת לנו לפנות, אחד אחד, אל הפסיכואנליזה כדי לעמוד, מעבר למועקה, לפיסה שבאמת שייכת לנו.

גי בריול

“לחזור שבוי” (1989)

:מה שהם כל-כך ערגו אליו, מוצג כאן ללא עוצמה, ריק, מפנה מקום לשעמום. הם חשבו שזה יהיה אחרת: ״שרדנו, ועכשיו איך נחיה?״"

"המעצר חזר אליהם ברגעים אלה בעוצמה, כאשר המוות הוא שמונח על הכף, והם נתונים לגחמותיהם של סוהרים שאת יחסם לא ניתן לצפות. נכון, שהעניין הוא בהִישָר-דוּת: הנוכחות של המוות, היא זו שחוללה את האיווי שלהם. (כותב זאת כמו ׳לש-רוד׳, sur-vivre, אקיווק של survivre, המעניק משמעות של לחיות מעל). העובדה שהנוכחות של המוות כבר לא במרכז החיים עבורם משאירה מקום לשעמום, למשהו שלא ניתן להגדרה, לאיווי לדבר אחר. כאן מופיעים רגעים של מועקה, בפני מה שמחכה להם עכשיו..."

“מבט פועל על הטראומטיזם” (2017)

"בפיתוחים אחרונים יותר, ואחרי הקריאה של לווינס, יכולתי לתת מקום, כוח, לפנים - בהם, בטראומה, ממוקד עוד יותר המבט שלא ניתן לשכוח אותו. הפנים מכילות את המבט, ועבור מי שהיו מולו, מי שעמדו איתן מול זה שיכל להרוג אותו, יש שבריר שנייה שמחפשים את הזהות בפנים של אותו אחר, כאילו שהייתה בו אפשרות למפלט אחרון. מעבר לכך, זהו בזק המבט שמביא לפריצה [של הממשי]. אם כן, כדי לדייק : במפגש הטראומטי, המבט לא נשכח."

"הכתיבה, כפי שהיא ברוב המקרים, נכנסת לפעולה במקום כשל זה של פונקציית הדיבור. הכתיבה אינה תגובה סימפטומטית אשר שמה סוף לחזרה, אלא היא מגבילה את הפורענויות [ravages]."

"יועיל לזכור כאן כי הטיפול מתחיל עם אבחנה מדויקת של הסימפטומטיקה של סינדרום חזרה טראומטית. טעויות בדיאגנוזה הן נפוצות מאד, גם אם הפתולוגיה ידועה יותר ורופאים חושבים עליה לעיתים קרובות יותר. עמעום באמצעות מושגים הקשורים [לסינדרום החזרה הטראומטית] – דחק, PTSD - דוחפים אל הקלות ולא עוזרים לדיוק הקליני. תהליך הטיפול מתחיל בצורך לאוריינטציה מדויקת בקליניקה, וזו הזדמנות לכונן קשר איכותי עם מישהו שסביר להניח וייטה לחשדנות ולחשוב כי, פעם נוספת, לא יקשיבו לו בתואנה שכל זה שייך לעבר. הטון נקבע!"

הסובייקט שעבר טראומה אינו יכול לצפות מאחרים שימלאו עבורו את החור שנפער בטראומה. בין אם הוא אוהב זאת ובין אם לא, זהו החלק שבא אליו בצורת שאלה: "מה קרה לי?"

"נוכח הקונטינגנטיות של פריצת הממשי, [הפסיכואנליטיקאי] אינו מתערב בזמן שני. הוא נמצא שם מלכתחילה בשל קיומו של הסובייקט ביחס שלו לדיבור, גם אם הדחיפות לעיתים קרובות גורמת לו לקֶצֶר. עליו למצוא, באקט שלו, את האופן להחזיר את היעילות. את הכול יש להמציא, מיד, בדחיפות של יצירת קשר מחודש עם מי שהתנתק מהאחר הגדול. איך לעשות אתו זוג, במצב חירום? האמצאה היא כאן ועכשיו. זוהי שאלה שלאקאן הציב בפני פסיכואנליטיקאים: איך להיענות למצב החירום בו עשוי סובייקט להימצא אם לא באמצעות הניסיון "לעשות [אתו] זוג?""

"האקט מכוון להניע את מה שמאפשר לסובייקט לתפוש מחדש שליטה במה שבו ממשיך לתמוך בו. פרוש הדבר הוא שמה שמכוונים אליו אינו הרמז לגרום לשתיקה של מה שנאמר במה שעדיין לא נאמר אלא חילוץ [ממה שעדיין לא נאמר] של דיבור שהסובייקט יכול שוב לאחוז בו בקשר ההעברה. יש צורך בעבודה ארוכה וסבלנית לפני שסובייקט שעבר טראומה יוכל, בהעברה, להפוך אירוע חיצוני לו שכופה עצמו בחזרה לשאלה ממוקמת בהיסטוריה שלו, בקיום שלו ושקשורה לאתיקה של כל אחד."

“לתחום את הבלתי ניתן לשיים” (2023)

שום מילה אינה מתאימה כדי לומר את כל האימה ולמרות זאת יהיה עלינו למצוא אותה, לא כדי לכסות על פצעים פעורים אלא כדי לקשור ביניהם בדיבור שיקשור ויחזיר דבר מה מההיסטוריזציה של כל אחד. אירועי ה-7 באוקטובר 2023 יוצרים קרע ומסמנים את הקודם ואת האחר כך, קטיעה בהיסטוריה של המדינה, התפרקות ושבר של משפחות, כמו גם פצעים נפשיים ולפעמים פיזיים, בממד האינדיבידואלי [...] על אותה מילה, לא של שנאה וגם לא של פיוס, להיות מדויקת. עליה להיות מותאמת כדי לנסות לשיים את שאינו-ניתן לשיום, לתחום אותו ולפתוח בעבור כל אחד מרחב, שיאפשר להקשיב לאלה שיגיעו אליכם."

"מה שמהווה גורם מאחד בהמון - האהבה - אכן ממלא את מקומו אך אין לשכוח את הערוץ האחר, זה של השנאה. אנו מוצאים בו את מה שבעולם העכשווי מתפרס באופן שיטתי וסבלני: כאילו השנאה יודעת להמתין לשעתה כדי להפיץ את הפורענות בעולם המתורבת."

"להצביע על התקפה, מלחמה, כהיות אסון מתיק את האחריות ובמיוחד את זו של המנהיגים. "אסון"-"קטסטרופה" מופיע ללא ידיעת כולם ומוביל את המחשבה על פעולה חיצונית."

"האירוע הטראומטי שנוגע לחלק המקרי של האירוע, לטיכה, יש אפקטים שלא ניתן לצפותם מראש, הם לא צפויים. לכן, אירוע יוצא דופן זה הוא מהסדר של מהפך רדיקלי מפני שבעבור סוקייבט זה, דבר בהמשך לא יהיה כשהיה קודם לכן. זוהי נקודה מחוץ למסלולו ההיסטוריה ושלמרות זאת שייך לו, הוא משלו."

"אנו הולכים אפוא לדבר על כל הסובייקטים האלה מתוך ידיעה ובאופן ברור ביותר שאין לנו בעלות על האמת. לעולם אין להזדרז בהגעה למסקנות, יש לקחת זמן למחשבה, ולנסות לראות את מה שמונח על כף המאזניים מבלי להסיט את המבט. הפסיכואנליזה אמורה לאפשר מבט זה, לא מרוחק, אך כזה שמחייב והופך אותנו לאחראים. עבודה על האלימות מובילה לתיחום שדות ההתענגות המעורבים בעניין, בממד האינדיבידואלי כמו גם הקולקטיבי. הפסיכואנליטיקאי אינו פטור מלשאול עצמו באשר למה שנוגע לו בעניין זה."

קריאה נוספת

פטרישיה בוסקין-כרוז

“אופניות חדשות של פריצה טראומטית: מהעולם-לשאריות” (2022)

"האתגר כלל את תפיסת הפסיכואנליטיקאי, יותר מתמיד, כ"אובייקט נווד, ואת הפסיכואנליזה כמתקן נייד, המסוגל לנוע בהקשרים חדשים" [...] מבלי להתווסף למקומות המציעים הקשבה, שרשויות הבריאות ביקשו להרבות בהם, מדובר היה בעיקר בהתקנת מנגנון המבדיל את עצמו מאלה, בכך שהוא מציע את עצמו כמקום מענה. זה מרמז, כפי שניסח זאת ז'אק-אלן מילר, שהפריסה של "הפטפטת תתפתח לשאלה, והשאלה עצמה למענה" , בין אם כידע לא מודע שייווצר בהעברה ובין אם כפתרון סינתומטי שייווצר מחדש, יגובש או יומצא. "

"הוצעה הצעת דיבור עבור אנשים שעברו טראומה, שהזכירו לנו עם פרויד שעצם היעדר הציפייה, של הכנה דרך החרדה, הוא זה שיוצר את הטראומה ומכניס את הסובייקט לאימה. אימה קולקטיבית, אבל לא רק זה, כי "טראומה תמיד קוראת, מתעוררת, חושפת, את הטראומה של מה שעבור כל אדם הוא חור בהסמלה". בפסיכואנליזה, אנו ניגשים לטראומה ללא תלות באירוע המעורר, כדי למקד את תשומת הלב שלנו בתפיסתו על ידי הסובייקט. "

"אם הרעיון של סובייקט הקולקטיב נדרש, נוכל על אותו משקל גם, להציע את הרעיון של טראומה של סובייקט הקולקטיב. אנו זוכרים את אפקט התדהמה, של אובדן כיוון שכוללו על כל אחד, הודעות על התפשטות עולמית של הנגיף, בעוד המסוכנות של הנגיף התגבשה היינו בהלם. אבל ההלם כשלעצמו אינו טראומטי. אסור לנו לבלבל בין מה שהוא טראומטי לבין מה שמכולל בטראומה."

"הווה אומר, שהטראומה, טרומטיזם (trumatisem), היא תמיד פריצה של התענגות, היא יוצרת חור במרקם המובן. "אש ומוות לא מספיקים על מנת שתיווצר טראומה (טרומטיזם)." חיתוך זה במרקם הקיום מרמז אפוא, על הצורך בזמן הבנה המאפשר סובייקטיביזציה של האירוע."