כמה טעימות..

(1)

מתוך: “הסיכון בהוראה”, פייר נבו

“לאקאן, למעשה, מהבר את ההוראה של הפסיכואנליזה עם האקט של הפסיכואנליטיקאי. ההוראה, במסלולה, בעוד שהיא נהר של אש, גם כששטף של איווי חי זורם בעורקיה, מתמודדת עם סיכון – שהקשר אל האקט ישבר. זאת משום שההוראה שואבת את מקורה מהאקט, כלומר מקפיצה שיש תמיד להשלימה. האם לאקאן לא מגיע עד לאמירה, ש’מה שמציל (את האנליטיקאי) מפני ההוראה, הוא האקט’?”

(2)
מתוך: “המפגש עם האחר – מהבלתי אפשרי אל הקונטינגנטי”, פייר נבו

“המפגש בין גבר לאישה מסתמן בתור ‘מפגש בין פרוורסיה לחידה’. הגבר אינו יודע מהי אישה עבורו. אישה אינה יודעת ממה היא מתענגת – בין שהיא עם גבר ובין שלאו, לצורך העניין. ברגע המפגש עם האחר, הסובייקט נחבט ב-‘ממשי’, הנובע מן הבלתי-אפשרי אשר לאקאן רושמו באמצעות ה”אי-התאמה”. מחד, פרוורסיה, ומנגד, חידה. זה הטעם לכך, אומר לאקאן, שהעימות אשר התנסות זו כופה עצמה עלינו מעמיד במבחן את האהבה. בהקשר לכך, לאקאן מניף לעברנו “גורל אכזר”. דומה כי “גורל אכזר” זה בא עלינו לאור כך שאין האהבה יכולה אלא לעבור מבעד התנסות מעין זו הרתוקה ל”אי-התאמה” שאין להימנע ממנה”.

(3)
מתוך: “התשוקה של הפסיכואנליטיקאי בהקשר לאפקט-של-הכשרה בפסיכואנליזה”, פייר נבו

״להכשרה של האנליטיקאי אין דבר עם הצורה והאסתטיקה. היא קשורה אל הסדק ואל האתיקה. ההכשרה של האנליטיקאי אוחזת בהיסטוריה של סדק – הסדק בין אמת וידע… פסיכואנליטיקאי היה תחילה אנליזנט, כלומר, סובייקט שבסיום אנליזה יכול להזדהות עם סימפטום, במילים אחרות, עם כשל (lapsus) שניתן לתפוס אותו, בממד של הקשירה בין הממשי, הסמלי והדמיוני. האקט של האמירה, שנעשה במהלך הפאס, כולל את הטרנספורמציה של הכשל הזה לכדי שנינה. זה מניח שצד שלישי הכיר במוטציה כזו, כלומר, שהשנינה נתפסה.״